RESCUE סיפור אמיתי חוותה וכתבה ד"ר מריאנה נאומובסקי רופאה ומטפלת הוליסטית
"לא בא לי לנסוע לטיול לירושלים ביום שישי" אמרתי לכל מי שהיה בסביבה. "לא יודעת למה, פשוט לא בא לי" הסברתי לאלה שהתעקשו לדעת מה הסיבה. אז המשכתי והוספתי "יש לי תחושה לא טובה". יום-יומיים לפני הטיול התחושה נחלשה. החלטתי לא לוותר , לצאת לטיול ולהתמודד עם מה שיתרחש במצח נחושה. בערב שלפני סדרתי את התרמיל, בכיס הקדמי שמתי את תעודת הזהות שלי, את הטלפון הנייד ושני בקבוקוני זכוכית חומה. אחד הכיל שמן לבנדר והשני תמצית פרחי באך בשם RESCUE. הראשון נועד להרגעה והקלה על כאבי ראש והשני לעזרה במצבי חירום וטראומה. כיוון שהייתי רופאה, נדרשתי לעיתים לעזור לאדם שנפגע או חלה למרות שלא היה לי לשם-כך כל אמצעי ממשי, לכן החלטתי להיות תמיד מוכנה למקרה חירום. בשעה שתיים בלילה לאחר כמה שעות שינה, התעוררתי ולא חזרתי לישון, עד שבשעה חמש בבוקר השעון המעורר גאל אותי מייסורי. למקום המפגש הגעתי בין הראשונים. על עייפותי ודריכותי חיפו לבוש אופנתי וחיוך על הפנים. הנסיעה התנהלה כסדרה. חברי הקבוצה המגובשים עוד מטיולים הקודמים ברכו אחד את השני, צחקו ושוחחו. אחד המטיילות עוררה עניין אצל כולם כאשר החלה לדבר על השואה ותפקודן הלקוי של אומות העולם. היא סיפרה על מאמרים שקראה ומסיכום דבריה עלה, שרוב החוקרים מסכימים שאומות העולם לא עזרו ליהודים, והיהודים, הם היו אשמים בכך בעצמם. בהמולת הקולות שדברים אלה עוררו אפשר היה להבחין בניסיונו החלוש של אדם אחד בשנות השבעים לחייו, יהודה שמו, להשמיע את קולו. כעבור זמן מה וויתר ורק עקב במבט טועה אחר הויכוח הסוער. כמצטרפת חדשה לקבוצה שמרתי על שתיקה. כרבע שעה מאוחר יותר כבר צעדנו ברובע הארמני מפלסים את דרכינו בהמון החוגג את חג הפסחא. ידיים לבנות נגעו בידיים כהות, בגדים מערביים התחככו בבגדים עממיים השייכים לאומות השונות, וקולות החוגגים שדברו בבליל של שפות יצרו מנגינות משונות. לפתע מאחורי נשמעו צעקות. "זה מתחיל" חשבתי וסובבתי את ראשי לאחור מוכנה לכל. כמה מטרים מאחורי, ליד שער הכנסייה מישהו היה שרוע על המדרכה. מכנית, בלי לחשוב, מונעת בהרגל מקצועי ישן, מיהרתי למקום. ממרחק מה ראיתי אדם מחוסר הכרה על המדרכה, שהיה לא אחר אלא יהודה, מהקבוצה שטיילתי אתה. כמה נשים הודיות רכנו מעל האיש. אחת נגע באצבעה בנקודה שבין גבותיו, השניה דחפה לפיו משהו לבן שנראה כסוכר. אישה גבוהה שחורת עור שפכה מעט מים על ראשו ואישה אחרת, בתלבושת ססגונית בלתי מזוהה ניסתה למצוא את הדופק בפרק ידו. רכנתי מעל האיש, דחפתי את תרמילי תחת רגליו כדי לשפר את זרימת הדם לראשו. כעבור שניה ראיתי שהכרתו שבה אליו בהדרגה. חיוור כסיד הוא מלמל משהו שנשמע כהתעניינות במה שקרה לו. אחזתי גם אני בפרק ידו וחשתי את הדופק, חלש ובלתי סדיר מתחת לאצבעותיי. לפתע שוב שמעתי צעקות. הפעם זאת הייתה האחראית על קבוצת המטיילים שלי. היא שמה לב שאני מתרחקת מהקבוצה ורצה אלי צועקת שאין לנו זמן ושיש במקום מספיק אנשים שיטפלו באיש. רק כאשר הבחינה שמדובר באדם מקבוצתה הפסיקה לגעור בי והצטרפה. כעבור דקות ספורות הוזמן האמבולנס שהגיעה כחצי שעה מאוחר יותר. במשך זמן ההמתנה אנשים נוספים, כולם תיירים או צליינים התעניינו במתרחש וניסו להציע עזרה. " הפעם אומות העולם עזרו ובזמן" חשבתי כאשר האיש הועבר לאמבולנס. למרות שהכרתו שבה אליו, הדופק שלו לא חזר למתכונתו הרגילה. בהמשך נודע לי שהאיש אושפז. הטיול נמשך כסדרו.עייפותי גם היא התפוגגה. חשתי התרוממות רוח קלה. בערב חזרתי לביתי והתחלתי לרוקן את התרמיל. כאשר הגעתי אל הכיס הקדמי הבחנתי ברטיבות מוזרה. תעודת הזהות שלי הייתה לחה והטלפון הנייד גם. תהיתי מה פשר הדבר, שוב הכנסתי את ידי לכיס הקדמי. בקבוקון עם שמן לבנדר הגיח מתוכו, שלם. אבל, כאשר דחפתי את ידי לכיס פעם נוספת, רסיסי זכוכית לחים היו בין אצבעותיי. הבקבוקון של תמצית הRESCUE- היה מרוסק כולו. פשוט שכחתי ממנו. |