0
העליתי רישומים ישנים מתקופת לימודי ב"בצלאל", עקב הדיון על עבודותיו של אביגדור אריכא שאת צעדיו הראשונים, כך נידמה לי, עשה בבית האולפנה הזה. כך כתבתי בדיון: בדברי התכוונתי לומר שהוא צייר קלאסי מצוין. אולי היום הוא חזון נפרץ , כי כמעט תמו הציירים מסוג זה מהעולם. והסיבה היא פשוטה ביותר, אמנים רוצים לחדש הן קומפוזיציות והן סגנונות. האם זו העזה להחזיק בקרנות המזבח, כפי שאריכא עושה? תמהני. אגב, לקח לי זמן די רב עד שהשתחררתי מהקלאסיציזם שהלעיטו אותנו ב"בצלאל" ובהחלט עשו זאת בצדק. כי אם רוצים להתפתח ולהתחדש חייבים, ראשית, לקבל את היסודות. אבל לאחר מכן, השמים הם הגבול, ויש לנסות ולהמריא...
כפי שכבר התנסחתי, ולא פעם, וכתבתי שאנו חוליה בשרשרת ארוכה, שתחילתה עם תחילתה של האנושיות וסופה מי ישורנו. האם יש טעם לחזור ולחקות את רישומיהם הנהדרים של דירר ובני דורו, או אנו חייבים למצוא טביעת אצבע ייחודית משלנו? אני מנסה להמריא... לפעמים מצליחה ולפעמים פחות.
|