אני בחורה דעתנית. השקפת העולם שלי מוצקה כסביבון במעמקי גרונו של פעוט אומלל. אך למרות בקיאותי המרובה ברזיהן של אינספור תורות מרחבי העולם, דווקא הרוב המכריע של דעותיי, המוערך במאה אחוזים לכל הפחות, מתמקדות בנושא הרווקות התל אביבית. מה לעשות, אלו הם חיי. אני רווקה תל אביבית. אמנם אני גרה בגבעתיים, אבל אף גוש זפת ע"ש כוכבת ריאליטי משופמת לא יעמוד ביני לבין התואר הנחשק. במשך שנותיי בכרך גיבשתי המון תיאוריות לגבי דייטים, סטוצים, אתרי הכרויות, מערכות יחסים, בנות, בנים, התחלות, סופים, גמירות ובלבולים, ניתחתי, נימקתי, סיכמתי וסיפרתי על כך לכל מי שהיה מעוניין לשמוע, שזה פחות או יותר אפס אנשים, כי תכלס, למי יש כוח לשטויות האלה כשאפשר לצאת לפאבים ולחפש זיונים. ולפתע: אה מירקול! אה מירקול דוט קום! אז קניתי מקלדת והתחלתי לכתוב את דעותיי על עולם הרווקים והרווקות. מסתבר שכשאנשים לא נמצאים לידך, הם מוכנים להקשיב לך. כמו בשיחות סקס, לאף אחד לא אכפת למכור את עצמו, כל עוד הוא לא יוצא שרמוטה. עם הזמן הביטחון העצמי שלי עלה והגעתי למסקנות נחרצות של ממש. למשל, שניתן לומר בבטחה את הדברים הבאים על כלל הרווקים התל אביביים: שהם פחדנים (בנים), שהם פולניים (בנות), שהם רוצים רק זיונים (בנים), שהם חושבים שהם רוצים רק זיונים אבל משקרים לעצמם (בנות), ושהם תקועים כל כך עמוק בתחת של עצמם עד שהם רואים במו עיניהם את תהליך ריקבון השחלות (בנים ובנות). אבל דבר אחד תמיד הקסים אותי יותר מכול ברווקות התל אביבית: תופעת הייחוד. כל הרווקות והרווקים בטוחים שהם יחידים במינם, שהם מתנת אלוהים למין השני ולמין השלישי ובכלל למי שעושה איתם מין, שהם שונים, שאין כמותם, שמגיע להם יותר, שהם יביאו את השלום, חבר. ככה יוצא שכל אחת ואחד מאיתנו מיוחד, ושאלוהים יפיל עליי מקרר אם אני טועה!
וואו, זה היה קרוב. ובכן, אתם בוודאי שואלים כיצד הגעתי למסקנה לפיה כל הרווקים התל אביביים בטוחים שהם מיוחדים. אז חוץ מהעובדה הבלתי מעורערת שכך סבורים כל בני האדם לגבי עצמם, אלא אם כן הם חתולים - אלו מה אכפת להם - אנסה להביא דוגמאות נוספות, עממיות יותר. קחו אתרי הכרויות, למשל. אז נכון שכולם מזיינים שם את השכל כדי לזיין משהו אחר, אבל האמת העצובה היא שכולנו באמת מאמינים שאנחנו "יודעים לקרוא אנשים ממש מעולה", "טיפוסים לא שגרתיים" ו"בני מזל גדי עם אופק שחיטה כשרה". ותראו לי רווק אחד שמוכן להודות שהסיבה שהוא לבד איננה נעוצה בשריטותיו העמוקות של המין השני, אלא שבכך שהוא עצמו אידיוט, משום שהוא מעביר את מיטב שנותיו ברדיפה חסרת תועלת אחר הבחורה המושלמת, למרות שהוא מספר לכולם שהוא התבגר, ושהוא למד להתפשר. אז כן, בטח. הוא נורא מיוחד. כמו כולנו.
אבל עליה וסטוץ בה: הבעיה שלנו, הרווקים, היא שאותו ייחוד סותר את המטרה שלשמה התכנסנו. אם כולנו כל כך מיוחדים, אז אף אחד אינו מספיק טוב בשבילנו, אפילו לא מיוחדים כמונו, שזו סתירה נוספת, וככה כולנו יושבים לבד, חוטפים סתירות ואוכלים כאפות.
לפני כמה ימים חזרתי הביתה מדייט כושל. השעה הייתה מאוחרת, זה כבר היה האוטובוס האחרון, ותפסתי מקום בספסל האחורי. הנחתי את הראש על החלון, כפי שעשיתי מאות פעמים לפני כן, והבטתי החוצה. תל אביב. תל אביב, אהובתי. כמה אני משקיעה כדי שלא תעזבי אותי, כדי שהקשר בינינו יצליח. אני מקפידה לבקר, שומרת על הגחלת, מחויבת לך בכל לבי. וכמה עמוק אני שקועה בביצה, כשעיניי מסתתרות מאחורי משקפי שמש ובאוזניי תקועים מקלות סושי. הנה הפכתי לעיר עצמה: רעה. רעה ומנוכרת, מתמחה בלמכור עצמה, על אפרוריותה, על טחב בנייניה. יקרה מדי, רועשת, מתקלפת, מזדקנת, עייפה. המוני מבקרים חדשים דופקים על דלתה בשעה שוותיקיה מסרבים לזוז. אשת עיר. אני בחורה דעתנית. אני רווקה תל אביבית. אלו הם חיי. כמו כולכם אני מבקשת אהבה ומוצאת רק תועבה. בדיוק כמוך, גברת. בדיוק כמוך, אדוני. ואולי זה באמת מה שמייחד אותנו, קהילת הרווקים והרווקות: כולנו אותו הדבר. בואו נסלק את הייחוד הזה ממחוזותינו. נפנה את שאריותיו מהרחובות. בואו נתלכד, נתנחם זה בזרועותיה הנדושות של זו, נפשוט מעלינו את ענני הפוזה ונצעק בקול גדול - רק לא בין שתיים לארבע, כן - ווי אר נוט אינדיבידואלס! כולנו אותו חרא! כולנו טמבלים, כולנו בודדים, כולנו ילדים שרוצים להיות הורים! תשירו איתי, חברים:
"חולדאי, חולדאי שלא יגמר לעולם הביוב והים רשרוש מכנסיים קונדום, אחוריים תפילת האדם".
*הפוסט נכתב לכולם, אבל מיועד במיוחד בשבילך, כן? |