זה יומי השני כאן ויש לי תובנה.

צריך אומץ כדי לכתוב.

אמנם זאת לא תובנה חדשה אבל בעצם כל מה שכתבתי עד היום היה כל כך פשוט.

צריך הרבה אומץ כדי לכתוב בלי כיוון.

זה אפילו מפחיד לכתוב בלי כיוון וגם בלי קהל.

זה מפחיד ומוזר לכתוב לעצמי.

זה מוזר ללקט קוראים.

זה מוזר וממכר להיכנס תכופות לראות אם הם (הקוראים) אכן התלקטו.

זה לא דומה לשום דבר שעשיתי עד היום.

כבר קראו אותי אנשים וכבר ציטטו אותי באתרים ויש אפילו כמה עמותות חובבי בעלי חיים ועוכרי בני אדם שכתבו עלי דברים רעים מאד.

אבל זה לא דומה לכלום.

לצאת למסע ולכתוב יומן זה קל.

לאכול במסעדה ולכתוב ביקורת זה בדרך כלל נחמד.

לכתוב צרכנות, עיצוב ותיירות זה פשוט.

לכתוב הגיגים, על החיים ועל בכלל, זה קשה!

את מי זה מעניין בעצם? למי בעצם אכפת? מי שָׂמֵנִי?