לאחרונה צמח מקצוע המאמנים למימדים מדאיגים, מבהילים ממש.
נדמה לי שהכל התחיל מההורים.
תחשבו על זה - מתי האדם מכניס לבית שלו מכשיר כלשהו שאין לו מושג איך לתפעל? ומתי האדם משנה את מצבו הנפשי, גופני, חברתי וכלכלי באופן דרסטי יותר מאשר כשהוא הופך להורה?
ולכן ספרי הדרכה להורים היו מאז ומתמיד שוק פרוץ לכל עצה שניתן להעלות על הדעת וגם להיפך הגמור ממנה, כשכל רופא ילדים מזדקן או אמא משועממת מעלים את הגיגיהם על הכתב והלכו לספור את ה $$$ בחשבון הבנק.
כמה עצות אווליות ביותר זכורות לי. למשל, אל תשמיעי לתינוקך מוסיקה יותר מ-15 דקות רצופות.
האם הצעירה והפתיה עלולה לחשוש בבהלה שקרום התוף הדקיק של תינוקה עלול להיסדק מחשיפה ממושכת מדי לקונצ'רטו לפסנתר וכינור של ברהמס ולהעלות בה רגשות עמוקים של חוסר התאמה וחוסר יכולת להתמודד עם האתגרים שחיי ההוות מציבים בפניה. וכאן בדיוק המומחים הצליחו, כי ככל שהרגשות השליליים האלה עמוקים יותר, כן תלך לה אותה אם למומחים רבים יותר ותבזבז עוד ועוד מכספה על ספרים, קלטות וחוגים.
הסיבה האמיתית שהמומחים לא ממליצים להשמיע לתינוקות מוסיקה לזמן ממושך היא שלאחר 15 דקות התינוקות מאבדים ריכוז.
יפה.
גם אני מאבדת ריכוז לפעמים באמצע ההקשבה למוסיקה, אבל אני לא ממהרת לכבות את הסטראו. לפעמים נעים לאבד ריכוז כשמוסיקה מתנגנת ברקע, גם לנו וגם לתינוקות, הלא כן?
עצה נוספת היתה פופולרית בתקופת שיגעון עיקרון הרצף שטען שאפריקניות שעובדות כל היום בשדה, לא מפסיקות לעבוד לאחר הלידה - הן קושרות את תינוקן לגב ונושאות אותו איתן לכל מקום. והטענה היא שהוא מתפתח טוב יותר.
לא ברור אם הטענה על התפתחות טובה יותר נבדקה אי פעם, אבל הצווי לשאת את התינוק על הידיים במשך כל הזמן מעיקה מאד על השנה הראשונה שלאחר הלידה, שקשה מאד גם ככה.
אחד הטיעונים שמועלים בעד נשיאת תינוקות על הידיים לעומת הולכה בעגלה היא שהעגלה נמצאת בדיוק בגובה של צינורות האגזוז של המכוניות והאוטובוסים, ואילו 30 ס"מ מעל זה, האויר צח וצלול ומומלץ לנשימה.
טיעונים כבדי משקל.
הבעיה היא, שכשהתינוקות האלה מתחילים ללכת ראשיהם נמצאים בדיוק בגובה של צינורות המפלט. ובשלב זה, אף אחד לא ממליץ להמשיך לשאת אותם על הידיים.
אבל מה קל יותר מאשר לקחת כמה חצאי אמיתות, קצת פולקלור וציטוט חלקי שמוצא מהקשרו של שניים שלושה מחקרים ולארוז את הכל באריזה נוצצת ומניבה?
וכך פרץ לו לדרכו, חסר רסן, שוק המאמנים האישיים.
לדעתי, הרצון להיות מאמן אישי של אחרים נובע ממניעים אוניברסליים אלו:
1. כל אחד יודע בדיוק מה טוב לאחרים, ואיך הם צריכים להשתנות בשביל להצליח יותר
2. כל אחד רוצה לעזור לאחרים, כואב לשמוע על אנשים תקועים וסובלים
3. כל אחד אוהב לשמוע את הסודות האנטימיים ביותר של האחר
4. כל אחד חולם להרוויח המון כסף מברברת בלתי פוסקת.
המקצוע של האימון האישי מספק לגמרי את 4 המרכיבים האלו.
וכך המאמנים האישיים האלה מתרגלים לכך ששותים את דבריהם בצמא ובלי שום פילטר של ביקורת כלשהי, ומהר מאד הם הופכים לאנשים יהירים שיודעים הכל גם כשהם לא.
לאחרונה שמעתי הרצאה של מאמן אישי מהגדולים בעולם שבא להרצות בגוגל. (ההרצאות נמצאות ב- YouTube). התזה המרכזית של אותו מאמן היא שצריך לנוח (בתור מפוטרת בלי הרבה מה לעשות די התחברתי לרעיון המנוחה), ואפילו כמה דקות של נשימה עמוקה ביום יכולות לעזור.
עד כה נשמע תמים וראוי, נכון?
אבל אז אותו מאמן מצדיק את הרעיון שלו בעזרת דוגמה מתחום הטניס. טניסאי צמרת, הוא אומר, עולים ל-90% מהדופק המכסימלי שלהם (ואפילו יותר מכך) בזמן המשחקון, אבל בהפוגה הקצרה בין משחקונים הדופק שלהם יורד פלאים. והם משיגים את הירידה הזאת בזכות טכניקות הרפיה פלאיות שפתוחות רק בפני טניסאי צמרת.
ובכן, כשאני שומעת טיעון שגוי ומופרך שכזה, בלתי אפשרי עבורי להתייחס ברצינות לשאר הטיעונים, ויהיו ראויים והגיוניים כאשר יהיו.
הסיבה היא, ואת זה יודע טוב כל אדם שעוסק בכושר, שאחד המדדים הטובים ביותר למדידת כושר היא זמן ה-recovery שנדרש ללב לאחר מאמץ גופני בשביל לרדת לדופק נמוך. זה לא עניין של הרפיה מנטלית, של תרגולי מדיטציה למיניהם אלא, כמה חבל ונדוש, פשוט להיות בכושר גופני טוב.
ואין ספק ששמירה על כושר גופני טוב היא כלל חשוב שעל כל מאמן אישי להמליץ למטופליו המיואשים!!!