לפני  שנים כשהנושא הרוחני-מיסטי החל לבעור בתוכי הייתה לי כמיהה עזה לתקשר עם ישויות. זה היה עוד לפני שלמדתי תקשור (התקשור הוא בילד-אין בכולנו ותמיד אנו משתמשים בו בלי שנרגיש, אלא שבקורס למדנו לשחרר את חסמי הפחד והשליטה ו"לפתוח" את הערוץ הזה ולאפשר למידע לצאת במודע)

אני זוכרת שאחרי שקראתי את הספר "איך להיפתח לתקשור" של סנאיה רומן, רציתי מיד לנסות את השיטה של תקשור בכתיבה. למחרת בבוקר פיזרתי את הילדים בגן ובבתי הספר, שתיתי את התה שלי ואמרתי לעצמי זה הרגע המתאים להתחיל.. אבל לפני כן, הדלקתי את הטלווזיה..

על המרקע הופיעה תוכנית הבוקר של  רבקה מיכאלי, ובזמן ששתיתי את התה שלי מול המסך, התיישבה לצידה של מיכאלי אישה מאוד מרשימה כבת 50 לערך. עיניה הבהירות ושערה האפור נרשמו היטב בזכרוני. האישה המרשימה דיברה על הספר שכתבה בעקבות מותה הטראגי של בתה יעל בתאונה. הסיפור המיוחד שמאחורי האישה היה שהיא כתבה את כל הספר דרך תקשור. היא סיפרה שהיא תקשרה עם בתה המנוחה.. בדרך של כתיבה.. לא להאמין היא גם הראתה לרבקה כיצד היא התאמנה בסוג כזה של תקשור איך היא החזיקה את העט על הדף ואיך החלה ליצור מעגלים קטנים ולאט לאט תוך אימון היד המרחפת והאוחזת קלות בעט, החלה בתה ליצור קשר איתה. היא גם מסרה לה מידע היכן היא הסתירה שירים שכתבה. האם גם מצאה אותם..

ואני חשבתי לעצמי זה הרי צירוף מקרים מקסים.. גם אני רציתי לתקשר בכתב היום..

אז נגשתי למלאכה, לקחתי דף ועט ואחזתי את העט קלות, בידי הרופפת, ציירתי לי מעגלים, ועוד מעגלים, ועוד מעגלים.. בערך עשרים דקות. ניסיתי לשאול: "היי, האם יש שם מישהו שמעוניין להתכתב איתי..אולי..??"..

אבל כלום (כולם יצא לי לכתוב ..) אין נשמע, אין נראה ואין נכתב..

מאוכזבת, הנחתי בצד את העט והנייר. נכנסתי לציברוח..מין דכאון שכזה. תוהה למה לא הולך לי.. מדוע אני לא מצליחה לתקשר?

בראשי עלו "מחשבות": "מדוע לא תצאי היום לנחלת בנימין מזמן לא ביקרת את רוכלי הבדים הססגוניים שאת אוהבת"

עניתי ל"מחשבות" שלי "לא בא לי, ושחוץ מזה כבר מאוחר וזה לא הזמן המתאים לכך".

"מחשבותיי" ניסו שוב: אולי בכל זאת תלכי, הרי הבטחת לאריאל את הצמיד ההוא מהיריד בנחלה, היום יום שלישי.." 

..נו טוב השבתי ל"מחשבות" שלי.

יצאתי לכיוון תל אביב והגעתי לנחלה, האמת בחוסר רצון.

מייד רציתי לפנות חזרה הביתה אך באותו הרגע צדו עיניי דמות של אישה יפה מרשימה בת חמישים לערך, עיניה הכחולות ושערה האפור הותירו בי רושם עז.. היא טיילה לה בין הדוכנים. ואני הולכת, נמשכת אליה, מתבוננת בה ונוגעת בה..

"האין זו את - שדיברת אודות בתך בתוכנית הבוקר של רבקה מיכאלי?"

פוערת את עיניה לרווחה ומשתאה "כבר שידרו את זה בטלוויזה?" היא שואלת.

"כן, ודאי" עניתי.. הרגשתי צורך לנחם אותה, היא השתפכה וסיפרה את סיפורה והמליצה לי לקרוא את ספרה.

חיבקתי את האישה הזרה הזו שלא הכרתי מעודי..ונפרדנו לשלום.

ואתם הגידו נא לי ידידיי, האין זהו צירוף מקרים??