כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    חוויות החלמה (2) - הלב נפתח לחברים

    38 תגובות   יום שלישי, 5/5/09, 20:12


    יש פתגמים שאומרים שבזמנים קשים מתגלים החברים האמיתיים שלך. מה שהתגלה לי בחודש האחרון הפתיע אותי הרבה יותר.

     

    הופתעתי לגלות עד כמה אני צריך חברים, זה היה צורך קיומי ממש. הייתי זקוק לאהבה, להיות נאהב, להרגיש שלאנשים סביבי אכפת ממני, שהם איתי, מחזיקים לי אצבעות, מבקשים שאעבור את זה בשלום. הופתעתי מזה. לא הכרתי את הצורך הזה בתוכי, כבר הרבה שנים אני בונה את עצמי כסוליסט שמסתדר לבד, וברגע הזה, כשידעתי שאני עומד להכנס לניתוח בלתי צפוי, ושיש סיכון שלא אתעורר ממנו או שדברים יסתבכו, ברגע הזה לא יכולתי לבד. הייתי צריך חברים. והופתעתי לגלות עד כמה.

     

    להפתעתי הם נענו. לפני הניתוח, בזמן הניתוח, ואחרי הניתוח. הוצפתי אהבה. בני משפחה, חברים קרובים, חברים מהעבר, לקוחות וקולגות, אנשים שבקושי הכרתי ואנשים זרים לחלוטין (בבית החולים וכאן בקפה) - ביטאו איכפתיות אנושית שנגעה בליבי וריגשה אותי עמוקות (לא, אני לא אומר את זה כביטוי שגור, הם ממש נגעו בליבי וממש ריגשו אותי עמוקות).

     

    קבלתי אסאמאסים מלקוחות, מנכ"לים קשוחים של חברות עסקיות, שכתבו בלי שום מעצור שהם אוהבים אותי. הייתי בשוק. אמרו לי שהתפללו לשלומי, בזמן הניתוח ואחריו, בבתי כנסת במקומות שונים בארץ, בכנסיה, במסגד, ששלחו לי אנרגיות ריפוי ואהבה ממקומות שונים בארץ ובעולם בטכניקות שונות ומשונות. אנשים שלא הכרתי כתבו לי תגובות מרגשות בקפה, שלחו לי מידע על איך להתמודד עם הניתוח וההחלמה. אנשים זרים בבית החולים איחלו לי הצלחה בניתוח ובהחלמה, והם איחלו זאת בדרך שגרמה לי להרגיש שהם ממש ממש מתכוונים לזה ורוצים את זה. (לא כמו "תהיה בריא" שאומרים כדי לצאת ידי חובה). בבית החולים חוויתי אחווה מפתיעה ומרגשת בין אנשים, אף אחד לא יודע מי ומה השני הוא מחוץ לבית החולים, כאן כולם עסוקים בדבר אחד - להבריא, לחיות, להירפא. כולם באותה סירה, כולם שווים.

     

    ואז באה ההפתעה השלישית שלי. (הראשונה, להזכירכם - שאני צריך חברים וזקוק לאהבה. השנייה - שאני מוקף חברים ואהבה שלא היה לי מושג שיש סביבי). ההפתעה השלישית הייתה התגובה שלי.

     

    אני שייך לסוג הגברים שמרשים לעצמם לדמוע מדי פעם, בלי להתבייש ובלי להסתיר את זה. זה קורה בדרך כלל כשאני נחשף לרגעים מרגשים, בעיקר בתחום של יחסי הורים-ילדים. כך קורה שאני דומע בסרט, או תוך קריאת ספר, ולפעמים גם כשמשהו מרגש קורה במציאות סביבי. אבל תמיד מדובר בלא יותר מדמעה או שתיים שזולגות על לחיי וגורמות לי התרגשות ותחושה שמשהו בי מתנקה ומשתחרר.

     

    לא היה לי מושג שאני יכול להתייפח ממש, לא סתם לדמוע אלא להרגיש איך כל בית החזה מתרומם וגל של בכי פורץ ממני, עם דמעות כמובן, אבל גם עם קולות של בכי ועם התייפחות של כל הגוף. זו הייתה ההפתעה השלישית - התייפחתי. כל פעם שנחשפתי לאהבה ולאיכפתיות, כל פעם שאמרו לי שהתפללו בשבילי, שמחזיקים לי אצבעות, ששלחו לי אור ואהבה, שחושבים עלי - הגבתי בהתייפחות. לא בכיתי בכי מתמשך (שלא תחשבו חלילה שהפכתי לסמרטוט רגשני :-), הספיקה לי התיפחות אחת או שתיים, כזו שאפשרה להתרגשות להתפרץ ולבוא לידי ביטוי. אהבתי את זה מאד.

     

    זה כבר לא קורה, ככל שאני מחלים ונעשה בריא, ההתרגשות שוככת. אולי זה קשור לעובדה שהלב דמם לכמה זמן ומכונת הלב-ריאה החזיקה אותי בחיים (אומרים שיש לה השפעה כזו). אולי זה קשור לתחושת השבירות והפגיעות שמתלווה לתקופת הניתוח עצמו. אבל זה הלך ושכך.

     

    האמת, חבל לי. הייתי שמח אם הייתי יודע איך להחזיק את יכולת ההתרגשות הזאת נוכחת, אני מרגיש שזה עשה אותי אנושי יותר, קשוב יותר, וגם חזק הרבה יותר.

     

    תודה שאתם קוראים את זה - זה נותן לי כח ומשמח אותי.

     

     

    פוסטים קודמים באותו עניין:

    -  מעקפים בעורקיי - פתחו מחדש את הדרך אל לבי

    לב נפתח - חוויות של החלמה (1)

    דרג את התוכן:

      תגובות (37)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/5/09 17:32:

      סליחה שלקח לי זמן לגלות את התגובות האחרונות, הנפלאות כל כך שלכם -

       

      לי* - נאוה יקרה, תודה על ההתרגשות, על התודה, על הליטוף ועל הברכה - זה נגע בי.

      ניצה צמרת - תודה גדולה על המילים החמות, ושוב סליחה שפגעתי כל כך בפעם ההיא.
                      אין ספק שאסור לשכוח שגופנו הוא בית. תודה על הברכות ואיחולים.

      אלון יקר - תודה!

      ורד פארלי - תודה תודה. כן, אני רוצה להחזיק את היכולת הזו לאורך זמן, למה לא?
                     תודה שאת מחזקת את הידיעה שהיכולת ניטעה בי, אני רוצה ללמוד לעזור לה
                     להכות שורשים ולתת פרחים ופירות. מודה לך.


      מה רצית????להחזיק את יכולת ההתרגשות הזאת כקיימת בתוכך????

      איש יקר ומופתע.הרשה לי לנסות ל"הפתיע "אותך ברביעית.....

      היכולת שלך לכתוב כך.לרגש אותנו כאן היא זו שמצביעה על כך שיכולת ההתרגשות ניטעה בך

      והיא שלך.היא קיימת בך.

      תתחדש עליה ועל לב חדש ורחב יותר

      ורד

        8/5/09 11:12:

      אמיתי ומרגש באמת.

       ואחרי שהגעתי לכאן במקרה, ואחרי שהצלחתי לקרוא לאט - לאט את השלושה או הארבעה בנושא, ואחרי שגרפתי את חוטמי וקינחתי את עיניי, ואחרי שהבנתי (להבנתי) שניצלת, ואחרי שציינתי לעצמי שאתה בר מזל ואחרי כל זה, נאלמו מילותי מהתרגשות על הנס שאירע לך, ופתאום קלטתי את כפל משמעותו של הפתגם השבלוני "לפתוח מסילות ללב אדם".

       

      שמוליק, איני מכירה אותך, לפעמים אני מוזמנת מטעמך לקרוא מאמר מקצועי שכתבת כאן. או תמונה. לפעמים אני פוגשת אותך במגזין.  הפעם פגשתי אותך באמת.

      הפעם הקודמת הייתה כשהעפת אותי מרשימת חבריך. גם אז הדבר היה קשור בלב. בלבי שלי. שנפגע. 

      פגיעה רגשית שמותירה צלקת, היא בדיוק כמו פגיעה פיזית. כמו ניתוח. הצלקת לעולם שם.

      הצלקת שהותיר אחריו הניתוח, תזכיר לך את כל הפגיעות שפגעת בגופך ועד כמה אתה חייב לו סליחה ואהבה.

      הקריאה בפוסטים שלך, החדירה בי את ההכרה שאסור לאף אחד מאיתנו לשכוח שהגוף שלנו הוא הבית האמיתי.

       

      מברכת אותך על הגילויים, על החברים, על הבריאות ועל הכוח לכתוב את הדברים.

      ניצה

        7/5/09 12:31:

      כשאהבה ללא תנאי מופיעה בעולם

      היא תמיד מרגשת אותי עד דמעות

      ומדהים לגלות עד כמה היא נוגעת בכולנו,

      גם אם היא איננה  מופנית אלינו ישירות

       

      שמוליק

      תודה על השיתוף האמיץ .

      מלטפת את הלב הנפתח שלך,

      בברכת ריפוי .

      נאוה

        7/5/09 06:54:

      ושוב, כדי לא להעיק על מי שרוצה לעקוב אחר התגובות המרגשות כאן, אני יוצר תגובת התייחסות

      מרוכזת לתגובות שכתבתם. סליחה על התמציתיות,

       

      עמותת כמוך - תודה על האיחול הנפלא. זה באמת מסע היכרות.

      שוקולד1 - נעים לשמוע. תודה לך על המילים החמות ועל האיחולים.

      joesi - ד"ש חמה לאריאל ותודה גדולה לשניכם

      IQCR - בהחלט ייתכן שאת צודקת, אולי זו הסיבה להתייפחות ולכך שהיא שוככת. תודה גדולה!

      חני ב. יקרה - ריגשת אותי מאד. תודה גדולה. על הדברים שיוצאים מהלב. זה מורגש ונוגע.

      אלי כהן יקר - גם לי נדמה שאני מתחיל להכיר את עצמי ממקום חדש. תודה גדולה :)

      טלי פרי - תודה, לא ידעתי שזה טבען של טראומות, אני מתחיל לגלות את הפוטנציאל הזה.

      משה - תודה גדולה.זה אכן כך.

      אבי הויזנר - שמח שריגשתי. זה נעים לדעת. תודה לך.

      וואלטר - ברור שיש גברים שדומעים, רבים מסתירים זאת משום מה.. תודה על המילים החמות

      מירב יונס יקרה - תודה גדולה על מילים המחזקות, שמח שריגשתי. ריגשת אותי

      justafriend - you are a friend, thanks

      $=$=$= - וואו, תודה גדולה גדולה. גם על המילים היפות וגם על האיחולים המרגשים.

      דורון יקר - אין כמוך! תודה גדולה!

      אלדד שרי - לא חשבתי על זה כקו חדש לעבודתי, אבל הרעיון להרחיב את השיתוף בזה הוא מאד מעניין. שקלתי לפתוח כאן קהילה של "מרוצ'רצ'ים" (כאלה שיש להם ריצ'רצ' על החזה), אבל הכיוון שלך מעניין יותר, תודה גדולה.

      אקובילדינג - תודה ! לא יודע אם אני יודע לקבל, אני מתחיל ללמוד את זה... תודה גדולה לך!

      tomakegood - אספירין כל בוקר לוקח. תודה :)

      kapish! - אתה כל כך צודק. תודה על האיחולים.

       

      כל היום אתמול הסתובבתי מרוגש מתגובותיכם, כאן ובהודעות הפרטיות. אתם מקסימים!

       

      תודה.

        7/5/09 06:41:


      אז קודם כל מצטרפת לאיחולי ההחלמה

       

      למרות שלא מכירה אותך נמילים שכתבת

       

      נגעו מאוד לליבי

       

      גם אני סוליסטית בנשמתי ואף פעם לא מודה

       

      שזקוקה למשהו או יותר נכון הייתי

       

      ואני חושבת שברגע שאדם מודה בחולשה שלו היא הופכת

       

      לעוצמה ברגע שאנחנו מודים שאנחנו זקוקים לאהבה

       

      זה מאפשר לאנשים שאוהבים אותנו לתת לנו אהבה

       

      אז אל תשכח את התחושות שחוית כי כשעובר הזמן

       

      התחושות מתעמעמות ולאט לאט נעלמות אז אני חושבת

       

      שאתה צריך לזכור את כל האהבה הזאת שקיבלת ולהתחבר

       

      לרגש הזה שקיים בתוכך ולהמשיך להרגיש אותו כי שם העוצמה שלנו

       

      בחיבור לעצמנו דרך הרגשות הכי עדינים שעוברים בנו ודרך זה

       

      להתחבר לעולם ולמה שהוא יכול לתת ולקבל מאיתנו והמילה הכי

       

      חשובה שלשמה נוצרנו היא אהבה כמובן ושמחה שהולכת יד ביד עם האהבה

       

      אז שתהיה בריא אוהב ושמח כולנו אחד

        7/5/09 06:32:

      צטט: ilana shir 2009-05-05 23:04:56


      נפלא בעיני שלמדת דברים חדשים על עצמך.

      הצילום שהעלית הזכיר לי ציור ישן שלי.

      דימוי של עלה/ או לב הם כל כך דומים

      תשפוט בעצמך.

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=344389&p=2

       

      תודה אילנה. הציור בהחלט מזכיר. את העלה שבצילום צילמתי בחצרנו בשלכת האחרונה.

        7/5/09 06:31:

      צטט: אורי לברון 2009-05-05 22:46:27

      חווית הבכי האמיתי המתייפח היא משהו שלא חוויתי לדעתי מגיל עשר

      אני קצת מקנא (רק בעניין הבכי)

      וגם אני מוסיף פה את תרומת אהבתי הצנועה להחלמה שלך

       

      תודה אורי יקר.

      בעניין הבכי זה בהחלט ראוי, לא לקנאה, אבל לרצון לחוות את זה.

      תרומת אהבתך אינה צנועה כלל וכלל.

      תודה גדולה.

        7/5/09 06:28:

      צטט: miris123 2009-05-05 22:19:41

      שמוליק החויה הרפואית הלא טובה שלך הולכת והופכת לחויה בונה ומעצבת.

      באמת, בלי קלישאות, מאחלת לך שתבריא מהר ושהתחושות האלו שמלוות אותך תוך כדי פסק הזמן הזה שהחיים אילצו אותך לקחת ימשיכו ללוות אותך גם אחר כך

      מירי

      תודה מירי, זה בהחלט נראה שזו הופכת לחוויה בונה ומעצבת וזה מאד משמח.

      תודה על האיחולים, לזה בדיוק אני מייחל.

       

        7/5/09 06:26:

      צטט: שלומי פ 2009-05-05 22:01:48

       

       שמוליק ידידי, אם קיבלת כאלו תגובות, כנראה זה מגיע לך... אז אני גם מעוניין לחזק אותך (למרות שאינני מכיר אותך באופן אישי אך קורא את מאמרך בשקיקה) החלמה מהירה ! ושתמשיך להיות מופתע , לחיוב, ע"י "החיים". קריצה

       

      שלומי (חיפה)

       

       

      תודה שלומי, נעים לשמוע. אמן לאיחוליך שאמשיך להיות מופתע כך... תודה גדולה

        7/5/09 06:19:

      צטט: דנה רוזן 2009-05-05 21:26:00

      איזה כוח יש לאהבה, לא?

      טוב שגילית את הצורך, ושהיו כל כך הרבה שאוהבים.

      מקווה שיש לך את המנוע החזק מכולם- אהבה של אישה.

      תהיה בריא ושמור על עצמך, דנה.

      כח עצום לאהבה מסתבר. תודה לך.

      וכן, למזלי הגדול, יש את המנוע העצום הזה לצידי, רק שאני שומר על פרטיותה.

      בלעדיה לא הייתי עובר את זה ככה.

      תודה על האיחולים.

       

        7/5/09 06:17:

      צטט: דניאל זיסקינד 2009-05-05 20:27:51

      שמוליק, מדהים אותי לגלות שעברת "הפתעות" ותגובות, אפשר לומר זהות לשלי במחלה אחרת. אני חושב שממשבר רפואי שכזה אפשר להפיק תועלת או להיפגע. אתה בדרך הנכונה להגיע לתובנות חיים מהן תצא ברווח גדול. מברוק. (:

      תודה דניאל,

      הייתי שמח לשמוע על ההפתעות והתגובות שאתה עברת. אם מדובר במשהו שרבים עוברים אבל לא מספרים עליו, זו החמצה גדולה. אני מנסה להפיק תועלת מהמצב, בינתיים מאד מרוצה מהעניין, תודה לך.

       

        6/5/09 23:48:

      מה זה המנגנון הפרימיטיבי כל-כך שהשתלט עלינו.

      להיות קשוחים ועמידים, להפגין עצמה ובטחון ללא גבולות.

      ללמוד שהכל בידנו, אם רק נחתור לעבר המטרה.

      בקרירות, בחדות, תוך שינון ושיוף כל עיגול ורוך שיש בנו.

      .

      למה רק כשמקבלים סטירה, עוצרים לחשוב על זה.

      מתי בכינו לאחרונה. מתי הרשנו לעצמנו להרגיש באמת.

      לתת גם ללב להפעיל אותנו, ולא להתמסר לראש.

      .

      נפגשנו לפני שנים. קיבלתי היום את הלינק הנה.

      זה היה כששאלתי חבר שישב לידי, ברגע של מצוקה משותפת,

      "מתי בכית לאחרונה?"

      לא אהבתי את התשובה.

      .

      ברוך רופא חולים, נוהגים לומר בביתי למחלימים.

      לבריאות.

      .

        6/5/09 20:03:

      אין פה לבבות, אז קח אספירין קרטיה בבוקר, וכוכב....
        6/5/09 15:32:


      נדמה שאתה נחשף לכל האהבה הזו - כי אתה יודע לקבל.

       

      קשה להעניק אהבה למי שלא יודע להעריך ולהתרגש ממנה,

      ולכן כשאתה מבטא כל כך יפה ובפתיחות מרגשת את התהליך הכל כך

      אנושי שעובר עליך,

       

      אין לב אנושי שיכול להישאר אדיש...

      אז תמשיך בדרך זו, וההתייפחות... לא נורא, אפשר להתרגש גם בלי להתייפח.

       

      החלמה מלאה ובריאות שלמה.

        6/5/09 15:08:


      כל כך יפה שאתה מרשה לעצמך להיפתח ובעיקר לשתף איתנו את התהליך הזה.

       

      אני חושב שזה יכול להיות דוגמא לרבים אשר חווים מחלה ואינם מודעים לצורך ולהזדמנות כאחד.

       

      האם יש לך אולי קו חדש לעבודתך כאן?

       

      ממה שאני עוקב ורואה בכתוביך- אתה עובד בעיקר עם מנהלים וחברות.

       

      ברור לי שמחלימים רבים מחכים לך ולמילתך ויוכלו להפיק אמץ וכיוון חדש בחייהם מהתובנות והעוצמה שבדבריך.

       

       לי דבריך פותחים צהר לכנות ואומץ נדירים.

       

       

       

       

       

        6/5/09 14:11:


      שמוליק, רגשת אותי מאד. ראשית מכיוון שאני אוהב גברים (גם נשים)  שיודעים לדמוע. יש בזה משהו מאד אנושי. 

      בסיום י"ב של בני התאומים בכיתה של מתן המורה שאלה המחכנכת  אם מישהו מההורים רוצה להגיד משהו.. הייתה לי כוונה להגיד כמה מילות פרידה.הרמתי את היד   ומצאתי את עצמי לפתע  מתייפח ממש! כמו שאתה תיארת. לא הצלחתי לדבר. זאת משום שהבנתי ששני בני עוזבים אותי לצה"ל לאחר ששלושת  בנותי עזבו אותי לצה"ל ולטיולים לחו"ל.

       אני מאד מתחבר מאד  לבכי שלך. לי  זה עשה  לי רק טוב. קיבלתי הרבה מחמאות מהאמהות (לא מהאבות) עד היום שמורה לי פינה חמה אצל המנהלת והמחנכת שכחו במקום.

       

      שמוליק,  כיף לגלות שיש בנו,  בני האנוש הרבה אהבה, חמלה ואכפתיות. כמו שאני תמיד אומר כל אחד צריך לשאוף:

       

      "ליצור עולם שעובד לכל אחד, מתוך אהבה, אכפתיות ושיתוף פעולה"

       

      ומשהו קטן, בזכותך אני גולש באתר לאחר שקראתי את המאמר הראשון שלך.

       

      הרבה בריאות אושר ואושר. 

        6/5/09 12:16:


      הי שמוליק,

      בעודי קוראת את מילותייך המרגשות והנוגעות חשבתי לעצמי איזה איש בר מזל

      איזהו האיש היכול למשוך אליו כל כך הרבה אנשים כנים שיתמכו בו ויאהבו

      אתה לוודאי אדם בעל קסם מיוחד. הרצון לעטוף את עצמנו במעגלים של אהבה טבוע בכל אחד ואחת מאיתנו

      לא לכולנו זה מצליח , אתה הצלחת , כל הכבוד

      אני מאחלת לך בריאות רבה ואריכות ימים עם שלווה ורוגע והרבה עניין בחיים

        6/5/09 11:44:

        6/5/09 11:32:


      שמוליק איש יקר,

       

      ריגשת אותי עד דמעות.

       

      מאחלת לך הרבה בריאות, בריאות, בריאות (כמו פולניה טובה,)

      הרי כולנו כבר  מבינים שזה ב א מ ת הכי חשוב.

       

      אני שמחה שיצאת מהמחלה מחוזק, מוקף באנשים אוהבים(וגם יודע להתייפח מידי פעם...).

       

      שולחת לך חיבוק גדול ונשיקה ענקית

      ויישר כוח

      לאמיץ והרגיש שבגברים.

       

      מירב יונס

        6/5/09 10:15:


      שמוליק קודם כל

      כל הכבוד על הפתיחות

      שנית כל ישנם עוד הרבה גברים שדומעים

      דבר אחרון

      הכתיבה שלה פשוטה ואמיתית ומגיעה ממקום עדין ומרגש

        6/5/09 09:34:


      שמוליק

       

      הצלחת לרגש אותי על הבוקר, החשיפה, השיתוף,  הרצון להתחבר לעוצמה הזאת

       

      רק בריאות

       

      אבי

        6/5/09 08:18:

      ברכות לבריאותך והמשך הצלחותיך,

      ואכן מפעם לפעם כל אחד מאיתנו

      חווה משבר ברמה כזו או אחרת

      שמאפשר לנו ללמוד על עצמנו

      דרך עיניי חברינו...

      שהרי כבר נאמר: אמור לי מי חברייך ואומר לך מי אתה, הלאכן?

      (-:...

       

        6/5/09 07:51:


      שמוליק,

      אכן טיבען של טראומות בחיים שהן מאפשרות לנו לצמוח ולגלות דברים על עצמנו

      ועל חברינו.

      כוכב לגבר המתייפח, אני אוהבת גברים רגישים,

      טלי

        6/5/09 00:18:

      שמוליק,

      אתה מדהים אותי כל פעם מחדש בגילוי האישי והחשיפה של מצבך הרפואי והרגשות שלך ומה שלא פחות מדהים שאתה מגדיר את עצמך עד כה כסוליסט שמסתדר לבד. לי נדמה שאתה מתחיל להכיר את עצמך מחדש והפעם דרך מרכז הלב :)


      שמוליק יקר,

      נגעת בליבי.

      וידוי קטן:

      כשביקשתי ממך חברות בקפה עשיתי זאת בגלל האור והאהבה שקרנו פניך. 

      החדש והמרגש הוא  שהאהבה שבך פוגשת את ליבך ואתה הוא המושא של כל האהבה הזו.

      חגיגה

      תודה

       

        5/5/09 23:28:

      הי שמוליק,

      אולי ההתייפחות היא התרגשות ממתנת החיים שהפכה להיות לגמרי לא מובנת מאליה? ואולי ההתרגשות שוככת כי החיים חוזרים להיות מובנים מאליהם? ואולי טוב שכך... תהנה מכל רגע!

        5/5/09 23:12:

      שמולי'ק בשם אחי אריאל פולק ואני חברים לנשק- אחלמה מהירה
        5/5/09 23:06:

      תודה על השיתוף,

      אתה כותב נפלא ומרגש

      עם כוחות כאלה (פנימיים וחיצוניים) תחלים במהרה,

      רפואה שלמה.

       

       

        5/5/09 23:04:


      נפלא בעיני שלמדת דברים חדשים על עצמך.

      הצילום שהעלית הזכיר לי ציור ישן שלי.

      דימוי של עלה/ או לב הם כל כך דומים

      תשפוט בעצמך.

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=344389&p=2

        5/5/09 22:48:

      החלמה מהירה

      בהצלחה במסע ההיכרות עם עצמך וחבריך

      דודו

        5/5/09 22:46:


      חווית הבכי האמיתי

      המתייפח

      היא משהו שלא חוויתי לדעתי מגיל עשר

      אני קצת מקנא

      (רק בעניין הבכי)

       

      וגם אני מוסיף פה את תרומת

      אהבתי הצנועה להחלמה שלך

        5/5/09 22:19:


      שמוליק

       

      החויה הרפואית הלא טובה שלך

      הולכת והופכת לחויה בונה ומעצבת.

      באמת,

      בלי קלישאות,

      מאחלת לך שתבריא מהר

      ושהתחושות האלו שמלוות אותך תוך כדי פסק הזמן הזה שהחיים אילצו אותך לקחת

      ימשיכו ללוות אותך גם אחר כך

       

       

      מירי

        5/5/09 22:01:

       

       שמוליק ידידי,

       

      אם קיבלת כאלו תגובות, כנראה זה מגיע לך...

      אז אני גם מעוניין לחזק אותך (למרות שאינני מכיר אותך באופן אישי אך קורא את מאמרך בשקיקה)

       

      החלמה מהירה !

       

      ושתמשיך להיות מופתע , לחיוב, ע"י "החיים". קריצה

       

       

      ממני

      שלומי (חיפה)

       

        5/5/09 21:26:

      איזה כוח יש לאהבה, לא?

      טוב שגילית את הצורך, ושהיו כל כך הרבה שאוהבים.

      מקווה שיש לך את המנוע החזק מכולם- אהבה של אישה.

      תהיה בריא ושמור על עצמך, דנה.

        5/5/09 20:27:
      שמוליק, מדהים אותי לגלות שעברת "הפתעות" ותגובות, אפשר לומר זהות לשלי במחלה אחרת. אני חושב שממשבר רפואי שכזה אפשר להפיק תועלת או להיפגע. אתה בדרך הנכונה להגיע לתובנות חיים מהן תצא ברווח גדול. מברוק. (:

      פרופיל

      שמוליק מרחב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      הבלוג שהכי מרגש אותי בקפה, תנחשו למה...

      לנהל את עצמנו ולנהל ארגונים

      סביבה ונושאים ירוקים

      שאלה של ניהול: מאמרי ניהול אישי

      לינקים רלוונטיים