התוודעתי למוסיקה קלאסית בגיל 21. אחרי צבא. לפני כן רק שמעתי שירים וכל מיני כמו כל אחד. ניגנתי בגיטרה 3 וחצי אקורדים כמו כל אחד. בגיל 21 קיבלתי מתנה מאחותי היקרה אילנה, תקליט של אנדריי סגוביה מנגן מבחר יצירות לגיטרה קלאסית. יוהאן סבסטיאן באך, פרננדו סור, מנדלסון ועוד. נדלקתי, לקחתי את הגיטרה והתחלתי לנגן משמיעה. לאט לאט התקדמתי מהר מהר ותוך כמה חודשים ניגנתי כמעט את כל התקליט ובזאת החלה להיסלל דרכי החוצה מהאוניברסיטה העברית בירושלים שם למדתי שנה א' חקלאות. התגלגלתי לבחינות כניסה לאקדמיה למוסיקה. ישבו שם מורי ורבותיי לימים ושאלו: "מה תנגן לנו?" ואני אמרתי "את הפרלוד של באך". הם הקשו: "איזה פרלוד?" אני: "מה זאת אומרת איזה פרלוד ? את הפרלוד של באך !" בקיצור. לא ידעתי שלבאך יש מאות רבות של פרלודים (בכלל חשבתי ש"פרלוד" זה רמלה, כלומר פרה לוד - לפני לוד. סתם.) ופרלוד, שהיה כתוב על עטיפת התקליט, היה כל מה שידעתי אז על באך. איגנורנט בהתהוות. קיבלו אותי ושלחו אותי למכינה. אחרי כמה שנים יצאתי משם מנצח תזמורת ומלחין.
איך כל זה מתקשר לנושא הפוסט?
באקדמיה ניגנתי גיטרה ברמה די טובה, אבל בכיתת הגיטרה היו כל מיני חברה עם משקפיים עבים וחצ'קונים שנגנו מגיל 3, והאיברים הכי מפותחים שלהם היו אצבעות הידיים שהראו גמישות ומהירות שלא תיאמן ונראו כמו שושנות ים. לי היו כבר אצבעות של סטודנט לחקלאות (ושלש מתוכן עם שברים מאוחים כתוצאה מליגה ארצית בכדורעף שגם את זה עברתי מתישהו). הבנתי שגיטריסט גדול לא אהיה אלא "נגן רגש" (המצאתי לי מושג לתמיכה) והתחלתי לפזול לעבר הניצוח וסיפרתי לעצמי שהגיטרה לא מספקת לי עולם צלילי עשיר דיו וחוץ מזה אני רוצה לעבוד עם אנשים וחוץ מזה ככה וככה וככה. תירוצים תירוצים תירוצים (ותודה מיוחדת לחברתי אורית על המושג "תרצת נפוצה ........ענק !!!!"). עברתי לחוג לתורת המוסיקה ניצוח והלחנה. ושם התחלתי לקנא בפסנתרנים. וואו כמה שקינאתי. במיוחד בפסנתרני הג'אז. איזה חופש. איזה כייף. איך הם מוציאים מהפסנתר מה שהם רוצים, איזה "שושנות ים" יש להם, ואני דוחף אצבע בין שני שחורים בפסנתר ויכול להוציא אותה רק עם ג'בקה. כמובן שפסנתרן לא אהיה, בטח לא פסנתרן גדול וכנראה גם לא "פסנתרן רגש". עם הסיפור הזה, של מי שהתחיל לנגן בגיל 21 "ואף פעם לא יוכל להיות נגן פסנתר כי ___________" (על הקו הזה אפשר למלא מה שרוצים - הרשות נתונה והתרצת נפוצה) אני מסתובב כבר 25 שנה.
לפני יותר משנה השתתפתי בקורס מאמנים. אחד הדברים מיני רבים שהכרנו שם זה את המשפט "ספר לעצמך סיפור אחר" ותוך כדי הקורס יצא לי מספר פעמים לעמוד מול אנשים שונים המכריזים ש"אני לא יודע למכור את עצמי", "אני לא יודע לעמוד מול קהל", "אף פעם לא יהיה לי כסף", "אין לי יכולת השפעה", "נולדתי לעבוד קשה" ועוד ועוד ועוד - מכירים?. ובכן תרגלתי את התובנות החדשות ואמרתי לאנשים (יותר נכון ציטטתי) "ספר לעצמך סיפור אחר". וזה לא עבד. יותר מזה. אני חושב שזה עורר אפילו התנגדות. למה? הרי אמרתי את זה באמונה שלמה ובכנות?.
למה? כי לא עשיתי בעצמי.
לא סיפרתי לעצמי סיפור אחר. ואז אין אינטגריטי - כלל מספר אחד באימון.
נחזור למוסיקה.
התיישבתי למשך חודש יום יום מול הפסנתר. קשיש בהתהוות, בן 49 עם אצבעות של פלאח, ובמשך שעה לפחות (NO MATTER WHAT) מנגן באך. פרלוד ופוגה של באך (למי שמתמצא - הפוגה השנייה בשלושה קולות בדו מינור מספר הפרלודים והפוגות הראשון, והפרלוד המקסים בפה מינור מאותו ספר) ופרק מסונטה של מוצרט (הראשונה בדו מז'ור - פרק שני) כשביעדים שלי רשום בתוך חודשיים לנגן ברצף, בקצב, בשטף, בהבעה (נגן רגש !) בזרימה, באצבוע ובטכניקה מעולה את שלוש היצירות האלו.
סיפרתי לעצמי סיפור אחר ואני שם ! העניין נוגן טוב יותר מיום ליום. משהו נפתח, משהו השתחרר, האצבעות כאילו של מישהו אחר, התחילו לי שושנות ים צעירות. עכשיו אני גם יכול לפנות לאנשים יקרים ולהציע להם "ספר לעצמך סיפור אחר". אפילו בהתחלה סתם כמשחק. בוא תנסה לשנן לעצמך טכסט חדש. הרי יש מישהו בעולם שמסתובב ואומר לעצמו "יש לי יכולת השפעה", "נולדתי לחופש", "אני אוהב לעמוד מול קהל", "יהיה לי הרבה כסף", "אני יודע למכור מעולה", אז למה לא אתה ? מה שתרצה. מה שתרצי. רק להפוך א ה"אין" ל"כן".
לסיום, קשור ולא קשור (ואולי שווה פוסט בפני עצמו) אם מישהו מהקוראים תוהה איך זה ייתכן להתחיל לנגן בגיל 21 ולצאת מוסיקאי מקצועי? מבחינתי זה היה מאד פשוט. אף אחד לא טרח לספר לי שזה בלתי אפשרי. פשוט כך. לא ידעתי שאני לא יכול. (ואם הייתי יודע שזה בלתי אפשרי קרוב לוודאי שהייתי פותח בלוג בביטאון החקלאים............ )
שלכם,
רוני |