זה שהגעתי לקשקש על דף בצבע אפור משמים זה ממש במקרה. זה קרה אחרי שהגעתי לדה מרקר בעקבות פוסט של שחר אילן http://cafe.themarker.com/view.php?t=1002904 ואחרי שקראתי אותו, פעמיים, וגם את מליון ושתיים התגובות, אז אחר כך מצאתי גם את הפוסט של חץ עין הנץhttp://cafe.themarker.com/view.php?t=987481 . וגם רציתי להגיב. אבל מי שלא שותף רשום באתר לא יכול לכתוב כלום. אז נרשמתי. ואחר כך הרגשתי שבא לי לכתוב. היו לי מחשבות לדלג חזרה, ולפתוח רשומה מושכלת בבלוג הכתום שלי. אבל אחר כך החלטתי שלא בא על מושכלות, כרגע.

אני ארשום כאן, כדי שזה יהיה ברור לא רק לי אלא גם לכל מי שהצליח להמשיך ולקרוא עד כאן (אני יוצאת מתוך הנחה שסביר שהקפיצה לשחר אילן ולחץ עין הנץ די סחבו הלאה מכאן את מי שבכלל התחיל לקרוא. ובצדק)  שאני הולכת להתחרות בתריאטלון נשים בשישי ליוני שזה עוד חודש מהיום. בתחרותי. אני עם עודף משקל של 10 קילו לפחות. אני בכושר בינוני ומטה. אבל אני הולכת על זה. ואני אכתוב על זה. אולי. כלומר, אולי כאן. כי לכתוב אני אכתוב. כשמלאתי את השאלון הזה בהתחלה, שנותנים למלא, היה כתוב לי לרשום מה החלום הכי גדול שלי. אני לא מלאתי את הקטע הזה. אבל כרגע עלה לי בראש שהחלום הכי גדול קשור אולי בכתיבה. כלומר, אני מקווה שלא להיות אף פעם מספיק נכה כדי לאבד את ההנאה ו/או את היכולת בכתיבה. ובקריאה. ובמחשבות. ובאהבה. אוף, בגלל זה לא רשמתי כלום בהתחלה. בגלל שאני תמיד קצת נסחפת עם הקשקשנות שלי. גם בתוך עצמי, אגב.

בכל אופן, בקשר לתריאטלון, החלום שלי הוא יותר פשוט: להגיע לקו הסיום, בחתיכה אחת.

יאללה אני הולכת להשכיב את הילדים.