מזמן מזמן לא קרה לי דבר כזה.

עבודות נדחקו הצידה.

התחמקתי מישיבות ומפגישות.

נסעתי ברכבות ובאוטובוסים. רק כדי להרוויח עוד כמה דקות איתו. עם הטיגריס הלבן והנפלא.

לא. אני לא בקטע ההודי.

ממש לא.

אבל הפעם -נכבשתי.

ממש.

ספר מוזר. מופלא. מרתק.
על האנשים האלה, המלוכלכים והרזים, שחיים על המדרכות ומשרתים את בעלי הכסף.

לא. זה ממש לא נער החידות ממומביי.

פה אין קריצה לעבר המערב.

בלראם האלוואי, גיבור הספר המכונה הטיגריס הלבן, מסביר בפירוט מלא מה זה להיות ילד הודי שאין לו שם.

מה זה להיות עכביש אנושי שכל אחד עם קצת כוח יכול למחוץ, סתם כי מתחשק .

מה זה להיות משרת. עבד. אדם שהבוס יכול להשתמש בו אפילו כדי לשבת בבית הסוהר, במקומו.

הספר הזה כתוב מצויין.

קיבלתי אותו מתנה ליום ההולדת, שמחתי שכותבו , ארוינד אדיגה, עול ימים יליד 1974, כתב הTIME בהודו, לשעבר, פרש מהעיתונות והחליט לכתוב פרוזה.

השתלם לו.

למה?

כי זה הספר שזכה ב"בוקר" בשנה שעברה (אני מתה על האנגלים האלה... בעלי הטעם המשובח...) וכן... נהנתי כמעט מכל משפט.

הלוואי שאפגוש עוד כאלה...

איזה כייף