כשהתחלתי לבכות ככה סתם כי הכל אצלי שלם אבל לא מחובר למקום הנכון, אוהד הביא לי קופסה ישנה מעץ. הוא אבחן בקול של מומחה שיש לי בעיה שיש להרבה אנשים ושבעצם אני אוגרת יותר מדי סודות של אחרים וזה משאיר מעט מדי מקום לסודות שלי. ולסודות שלי כל כך צפוף ולחוץ בין סודות שמרגישים שהם חשובים הרבה יותר, שהם מתחילים להתמרד והם מפרקים חתיכה אחר חתיכה מהפאזל שהוא בעצם המחשבות שלי כדי לפנות לעצמם קצת מקום להתמתח. כל הפאזל נשאר אצלי אצלי בראש, אבל פתאום החתיכה הכחולה מתחברת לאדומה והאדומה מתחברת למשובצת, וחלק מהחתיכות מתהפכות ואז רואים רק את הקרטון הירוק של המאחורה, מה שגורם לי לגמגם פתאום כי אני לא כל כך זוכרת מה בעצם רציתי להגיד או לשכוח אם כבר ישנתי, להניח שכן ולהיזכר רק למחרת שלא.
כשפגשתי את מינה, שתינו קפה ולא הייתי נבוכה בכלל כשסיפרנו בדיחות גסות, וכשאכלתי ארוחת שבת אצל אמא בבית, הסתכלתי לה בעיניים ונזכרתי שהן חומות. כששכבתי עם אוהד חשבתי על זה שנעים לי ולא ראיתי רימות בכל פעם שעצמתי את העיניים, ובמקרר היו רק ביצים עם קליפה. לא העתקתי באף מבחן ואני תיכף שם, עוד רגע מסיימת עם ציונים בינוניים, משיגה את השיא הקרוב כדי לעבוד בעבודה שאני לא רוצה. הייתי מופתעת כשאוהד עזב אותי בלי מילים ורק ארונות ריקים הדהדו ^לבד-לבד-לבד-לבד^. כשמינה באה אליי הביתה וסיפרה לי ש^זה קרה שוב^ לא הייתי בטוחה לגבי מה זה ^זה^. הרגשתי קצת מוזר כשאמא לא יכולה היתה להישיר מבט אל העיניים שלי כשאמרתי לה שהמאהב החדש שלי צייר אותי עירומה והרגשתי שאולי פשוט חשפתי כאן יותר ממה שאמא צריכה לדעת.
כשרציתי את הסודות שלי בחזרה לא יכולתי לפתוח את הקופסה. הרקב השתלט על המנעול והרימות חצבו חורים בעץ ונשפכו אל פנים המגירה מתפתלות בנוזל צהבהב שהעלה פרווה מעופשת ירוקה-כחולה כמו ארוכות על פצעים. כל מה שנשאר היה המפתח הקטן עם הספירלות שאותו שאני שומרת על שרשרת דקה, קרוב ללב, כשאני תועה חסרת כיוון, חסרת משקל, חסרת רגש, חסרת תבונה. |