לילה אחד, חמש מחשבות
1. שיר נוודים
כבר די הרבה זמן שלא ראיתי את רם אוריון בהופעה. לכן, כשקיבלתי היום SMS מחברתי הטובה ת': "יש הערב הופעה של רם אוריון מארח את רוגל אלפר באוזן בר, רוצה לבוא?" מיהרתי לענות ב: "יאללה, בואי" החלטי. אני אוהב את ההופעות של רם אוריון. על הביישנות הקלה שלו הוא מכסה בערימה של שירים טובים ובנגינת גיטרה מרשימה וסופר מקצועית. בדרך כלל אני מעדיף לראות אותו במופע להקה, אבל גם במופע סולו דוגמת זה שהתקיים הערב יש עליו. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו על הבמה יחד עם שותפו (המזדמן) ליצירה רוגל אלפר (יחד הם עשו את פרוייקט "נוודי האוכף"). היה קורטוב של "פסיכופט צעיר", וכמה שירים הזויים של הנוודים (כולל קאבר ל"Do you think I'm sexy" של רוד סטיוארט). דווקא את השיר הכי ידוע של הנוודים - חרוסלמה, המוקדש לעיר ה'קודש' ("חרוסלמה על קו התפר, את הכוס של עם הספר") הם לא ביצעו. אבל באמת שקשה להתלונן, לאור העובדה שבסוף בסוף הצטרף אליהם בהפתעה שלומי שבן, וניגן איתם את השיר האחרון. אז באמת, מה עוד אפשר לבקש? טוב, אולי גם ביצוע של "חיוך קטן", מהשירים האהובים עלי של רם (במקור של להקתו "הפה והטלפיים", אם לדייק). וגם זה היה! ואפילו די בהתחלה. השיר המהיר והמשעשע הזה היה אפקטיבי מאוד למצב הרוח שלי. 'חיוך קטן' שהביא חיוך גדול. [ חברים נוודים, אולי תלחינו ותעשו ביצוע לשיר הזה? מתבקש לגמרי, לאור הטייטל שלכם ושלו, לא? ]
בונוס: קבלו סריקה של כמה מהטקסטים של "נוודי האוכף".
2. חיוך קטן
מה שעוד העלה חיוך על פניי זו ההרגשה הנעימה של הקהילתיות שם, בהופעה הערב באוזן בר. אתה בסך הכל בא כדי לשמוע קצת מוסיקה ולהתעדכן מה חדש אצל ת', ובלי שתכננת את זה - מוצא את עצמך במינגלינג מטורף, עם מספר דו ספרתי של אנשים שאתה מכיר. כאלה שקרובים אליך יותר (היי, צ' הג'ינג'ית הסתפרה) וכאלה שבעיקר זכורים לך מהימים של אותו פורום מוסיקה, שם התקבצתם כולכם, פריקים של צלילים, וחלקתם בכתב את אהבתכם. לא תמיד זה אידיאלי להיתקל במספר רב של פרצופים מוכרים. לפעמים אתה מעדיף שזה יהיה פשוט אתה והמוסיקה, בלי סוציאליזציה. הערב זה דווקא בא טוב, החברותיות הזו. באמת היה נעים להתקל בפנים מוכרות רבות. הנה א', שלא היה מפספס אף הופעה של אמן שהוא חפץ ביקרו, גם אם זה אומר לנסוע בתחבורה ציבורית לצפון או לדרום. הנה (עוד) א', שרק לפני כמה ימים דיברתם קצת במסנג'ר ונזכרתם שלא ראיתם אחד את השניה כבר הרבה זמן. ועכשיו, בפוקס אתה נתקל בה כאן, בסך הכל ארבעה ימים לאחר מכן.. והנה י', הצעירה שתמיד נראית מופנמת, קצת נבוכה ואולי אפילו גם קצת עצובה. "אני לא עצובה, זה הפנים שלי", היא אמרה לך פעם באיזה סמול-טוק לפני איזו הופעה. גם היום היא קצת עשתה רושם של דג מחוץ למים. חבל, את נערה יפה. רק תחייכי חיוך קטן.
 על הבמה, מימין לשמאל: רוגל אלפר, רם אוריון, שלומי שבן
3. סגרו לו את הדלת ישר בפנים
עוד איש יקר שפגשתי שם הוא נ'. גם אותו לא ראיתי הרבה זמן. למעשה, נראה לי שזו הפעם הראשונה בה אני נתקל בו פרונטלית מאז שהוא חזר משהות של כחצי שנה (או שנה?) בחו"ל. "מה חזרת?", אני שואל אותו, לא מבין מה יש בכלל לחפש פה בתקופה מחורבנת שכזו. גם לו לא ברור, לאור הקושי למצוא כאן עבודה נורמלית. אנחנו מחליפים חוויות מהמשבר הכלכלי, מקטרים על הקושי להזיז דברים, לקדם ולהתקדם. "הדור שלנו נדפק", אני אומר לו. "עלה בגורלנו להפוך למבוגרים בדיוק בתקופה של כאוס רבתי, בה כל העולם משתנה במהירות שיא ואף אחד לא מבין מה קורה בזמן אמת". מי יודע מתי ישקע האבק ונבין איך נראה, מתנהג ומתנהל העולם בו אנחנו חיים. ב-15 שנה בערך (מפרוץ הטלויזיה המסחרית בארץ ועד הלום), חלו פה שינויים של 30 שנה. אולי אפילו יותר. אנשים שהיו בגילנו בשנות ה-70 או ה-80 לא היו צריכים להתמודד עם פירמוט מחדש של כל קונספט אפשרי בחיים - מעבודה, דרך יחסים ועד תקשורת בין-אישית בין אנשים, שמוצאת את עצמה לפתע ביצור הלא ברור הזה הקרוי "תרבות דיגיטלית/וירטואלית". מישהו שנכנס לתרדמת באייטיז ומתעורר היום - פשוט לא ימצא את הידיים והרגליים בעולם החדש הזה, בו עד שאתה לומד את רזי החוקים החדשים, הם מוחלפים בישנים. נ' דווקא יותר אופטימי. הוא שואב עידוד מקריסת הקפיטליזם. "מי היה מאמין לפני שנתיים שבאמריקה ילאימו בנקים?", הוא תוהה. "זה טוב, השיטה המקולקלת קורסת, ומפנה מקום לשיטה נכונה יותר". אני לא בטוח שאני מסכים עם הניתוח שלו. נראה לי שאת הקפיטליזם הקיצוני יהיה קשה מאוד להביס. במקרה הטוב יתקנו אותו קצת בקצוות. אבל מה אני מבין... נקווה שנ' צודק. אולי אנחנו נדפקנו, ממש כמו בשיר הישן (אך הכה רלוונטי) של פורטיס, אבל הדור או שניים שאחרינו יקבלו עולם קצת יותר ברור ופחות מבולגן.
4. הדור הזה רקוב, נראה כל כך עלוב
לא שאני כזה בטוח שזה מגיע להם, לדור הזה, אחרי הערב. כתבה קצרה במהדורת החדשות של ערוץ 10 ערערה את שלוות נפשי. אני תוהה מה קרה שבזמן האחרון גילויים של רוע מקפיצים אותי יותר מהרגיל. אם אלו דבריה המכוערים של אמילי עמרוסי, ואם זה שבע(!) תלמידות בית ספר באשדוד שמתנפלות ונותנות מכות רצח לתלמידה אחת איתה הן רבו. האכזריות הלוהטת שתועדה בכתבת החדשות הזו היתה פשוט מחרידה. לא רק של הילדות המכות, אלא גם של ההמון (שלא לומר: אספסוף) שצהל ועודד להמשיך ולחבוט בילדה, להראות לה מה זה. ממש כמו בשיר "יונתן" של יונה וולך - "אֲנִי רָץ עַל הַגֶּשֶׁר וְהַיְּלָדִים אַחֲרַי / יוֹנָתָן יוֹנָתָן הֵם קוֹרְאִים / קְצָת דָּם רַק קְצָת דָּם לְקִנּוּחַ הַדְּבַשׁ ..... אֲבָל הַיְּלָדִים רוֹצִים וְהֵם יְלָדִים". חבורה של חלאות קטנות. אבל הדבר שהכי הקפיא את דמי בצפיה בסיטואציה השטנית לא היה הנערות או ההמון, אלא דווקא הנער שצילם את כל העניין במצלמפון שלו. זה לא רק שהוא אינו מנסה לעזור למוכה. זו גם לא רק העובדה שהוא חלק מקבוצת המעודדים שמתאספת מסביב כקהל בקרבות גלדיאטורים. זה משפט אחד. משפט אחד בלבד שהוא אומר שם תוך כדי שהוא מכוון את מצלמתו לאלימות, ומעביר ללא כוונה את המסר כל-כך טוב. הכי טוב: "יהיו לי המון צפיות ב-YouTube" הוא מכריז בשביעות רצון. כך עובד הראש שלו (של כל בן גילו?), כך מיתרגמת הסיטואציה (כל סיטואציה?) - לרמת עניין רייטינגי. אי אפשר להיאנח ולהתלונן על תרבות הרייטינג מבלי להישמע כמו איזה גימלאי טרחן. אבל בקטע הקצר הזה תומצתה השפעת התרבות החדשה שלנו (זו מהסעיף הקודם) מכל הזוויות - מהברוטליות האלימה שכנראה כבר טבועה לנו ב-DNA ועד למולך הפופולריות. זה הדבר הכי חשוב שיש. פופולריות. רייטינג. צפיות. צפיות. צפיות. יו, כמה צפיות יהיו לי ביו-טיוב. אולי אם הם יתנו לה עוד מכה, זה יוסיף לי שם עוד היטים. לְךָ, ילד מפלצת עם מצלמפון (דור שלישי, אני בטוח), רציתי להקדיש כאן את "הדור הזה" של פורטיס. אבל מה - לא מצאתי אותו ב-YouTube. לא נורא, כנראה שבכל מקרה הוא לא היה מקבל המון צפיות. לרם אוריון, שהופיע בסך הכל כשעתיים לאחר שידור הקטע הזה, אין הרבה רייטינג. בהופעה הערב היו בסך הכל כמה עשרות אנשים. אבל איכשהו, יש לי הרגשה שאלו שבחרו לבוא לראות אותו ב"אוזן בר" לא קורצו מהחומר של חינגה אלימה שכזו. בטח לא אלו מביניהם שאני מכיר אישית. שעות אחרי הצפיה באייטם הזה, הוא עדיין יושב לי טוב טוב בראש. טוב מדי. פתאום, "מדיר שינה מעיני" זה לא רק ביטוי או קלישאה.
5. אינסומניה
אבל האמת היא שלא נראה לי שהקטע הזה הוא הדבר שעוצר ממני להירדם וגורם לי לתקתק על מקלדת במקום לישון ב-5:00 בבוקר. לפחות לא רק הוא. בכל זאת, זה כבר כמה ימים ששנתי נודדת. אני הולך לישון בשעה שפויה (יחסית לטיפוס נוקטורנלי שכמוני, שמכיר את שעות הבוקר המוקדמות כמעט רק מהצד של ה'ללכת לישון ב..' ולא מהצד של ה'לקום ב..'). אני קם אחרי לא הרבה יותר מדי שעות. ובכל זאת, לילה אחר לילה השבוע חווה המיטה שלל התהפכויות. שעה, שעתיים, שלוש. כבר קרה שאור הבוקר עלה, והפליפ-פלופ על המזרון בעינו. "כשלא מצליחים לישון לא נשארים במיטה לנסות", הסבירה לי אתמול מישהי שאיתה שוחחתי. "קמים, קוראים ספר, רואים משהו, שותים משהו, ואז שוב נכנסים למיטה ומנסים לחזור לישון". אני לא יודע אם גם "כותבים משהו" נכנס בקטגוריה הזו, אבל הנה, נסיון.
שיהיה לילה/בוקר טוב.
|