הלך בודד אחד, היה תמיד מתדפק על הדלתות ולא נתנו לו להיכנס. צל כבד היה מופיע בחלון, הוילון היה מוסט קמעה, עיניים חקרניות היו משפדות אותו והדלת לא נפתחה.שנים על שנים הוא היה עובר מעיר לעיר מכפר לכפר מבית לבית מדלת לדלת. שערו הלבין,שיניו נשרו, רגליו צבו ונתגיידו והוא לא זכה ולו רק פעם אחת, שהדלת תפתח לפניו.לאחרונה לאחר תלאות ויגיעות מרובות הגיע בשעת צהרים מעוננת וגשומה למין עיירת רפאים קטנה ועלובה שהייתה רחוקה מכל מקום וחבויה עמוק עמוק בתוך שרשרת של הרים שהקיפוה מכל עבר. תחילה סבור היה שאין איש מתגורר במקום, אבל אז, כשעמד סמוך מאוד לפתחו של הבית הראשון, הגיח לפתע מהחצר האחורית, זקן אחד צהבהב דהוי ומקומט כמו צב והושיט לו צרור מפתחות, "עובר אורח" אמר לו "אה לך צרור מפתחות בהם מפתח לכל דלת והיה אם תצליח לשלות מתוך הצרור את המפתח המתאים בנגיעה אחת. תאה רשאי להיכנס לתוך הבית ולזכות בגאולתך, ואם לא, אנוס תהיה להסתלק ולהמשיך בדרכך הלאה מכאן." בלי לומר דבר נטל ההלך מידו של הזקן את צרור המפתחות. רגיל היה במסעותיו המרובים על פני האדמה בתימהונים ובמטורפים שכאלה ולא מצא עילה טעם וצורך להתווכח עימו "זכור" קרא אחריו הזקן. "אל תקיש ואל תדפוק על הדלתות. אתה חייב להשתמש רק במפתח שבידך" בבית הראשון עלה בגרם המדרגות ובאכסדרה המקורה עצר ושאף מלוא ריאותיו את האוויר הצונן ואז שלה נרגש מפתח אחד מתוך הצרור שבידו, וכמעט בחוסר אמון, רכן לפניו וקרקש עם המפתח בתוך חור המנעול, אלא שכצפוי המפתח היה קטן מדי והדלת הראשונה נותרה נעולה. כמעט מכוח ההרגל פנה ההלך משם לבית השני והשלישי והרבעי וכך מבית לבית מדלת לדלת כשליבו מפרפר כל פעם בין תקווה לייאוש, וכל אותה העת היה הזקן עוקב אחריו כשהוא צוחק ומקפץ מרגל לרגל כשמבט לגלגני מרצד בעיניו נלאה ורצוץ הגיע לבית האחרון ובידו עוד מפתח אחד מיותם, מתוך יראה ומורא עלה שוב בגרם המדרגות ונעמד כנגד הדלת ופתאום זרק אותו מידו ודפק בכל כוחו על הדלת. מתוך הבית עלה קול דשדוש ואוושת גרירת רגלים ומיד הופיע צל כבד בחלון והווילון הוסט קמעה ומבט חקרן ננעץ בו וקול של אישה שאל מעבר לדלת "מי שם"? "אני" לחש בקול רועד ולא האמין שהקול הניחר שנמלט מגרונו אכן קולו שלו הוא. הדלת נפתחה ואישה הופיע בפתח. הסב ההלך את מבטו לאחור וחיפש את הזקן, אבל זה נעלם. החזיר מבטו, זו הפעם כמעט מצא פדות לנפשו, אנקת רווחה נמלטה ממעמקי חזהו. בכל מסעותיו הרבים לאורכם של חייו לא פגש ולא ראה יפה ממנה. אפילו בחלומותיו הנועזים ביותר לא קיווה שאי פעם יזכה לפגוש ביופי כשלה. עמד קפוא וכל ישותו התרפקה עליה כקרן שמש הנגנזת בנרתיקה. שערה היה קצוץ עיניה רושפות אש תאווה, ופיה הקטן והמלא בער באדמומית מטריפה. פתאום היא הושיטה את ידה "בוא אחרי" אמרה ומשכה אותו בידו אחריה כאילו חיכתה לבואו, נפעם ונרגש הלך בעקבותיה כשמבטו מסומר בייאוש לגופה שהתפתל מתחת לגלבייה הבדואית שעטויה הייתה עליה, על כל צעד מצעדיה נדמה היה לו שהנה בשרה עומד לפקוע מבעד לבד השחור. היא הוליכה אותו לתוך מסדרון צר ארוך ואפלולי ששורה של דלתות מוגפות ונעולות על מסגר ובריח קבועות היו בו משני צדדיו. כשהגיעו לדלת האחרונה שבקצה המסדרון, הושיטה את ידה הסירה את הבריח מעל המסגר פתחה את הדלת לרווחה פינתה לו את הדרך ומיד העלתה אור בעששית מפויחת "חכה כאן" אמרה ומיהרה לצאת. כל חייו ייחל לרגע הזה עתה סוף סוף התגשם חלומו. עמד שם ונשם את ריח הקטורת ועשן החשיש הכבד וניסה להסביר לעצמו מה קורה, הוא הביט מסביבו והיה סבור שהוא מאושר. באור העששית הרופס הבליח הכול כנגדו כמו מתוך חלום, המרבדים טסי הנחושת כלי העישון כריות העור חגו והתנפצו לאלפי רסיסי אור צבעוני שהגיה משמעות כמעט מאגית לעומס הדחוס המדיף ניחוח מתקתק של הזיה מרקיבה. לאחר דקות ארוכות נפתחה לפתע הדלת ואישה זקנה כפופה ומצומקת כשזיף מיובש נכנסה לחדר. היא רמזה לו באצבעה על אחד הכריות ונעלמה לאלתר מאחורי פרגוד מחיצה כבד שהיה תלוי מאחוריו. עוד הוא יושב ובוהה והיא שבה ובידה ספלון קפה מהביל. עצמותיה חרקו כצירים מחלידים של דלת עתיקה שעה שהתיישבה על שרפרף לידו והושיטה לו את הספל "שתה" פקדה עליו. לאחר ששתה נטלה מידו את הספל הריק כיסתה אותו בצלוחית הפכה אותו על פיו והניחה אותו על טס נחושת לידה. אחר כך הרימה עליו את עיניה הכבויות ופניה המחורצות כקליפת עץ התעוותו בחיוך מלגלג. הזמן התנהל לו בעצלתיים. מבחוץ שמע את האורלוגין מצלצל ארבע פעמים. האנשים היו מתעוררים משנת הצהרים מאי שם התגנבו לחדר צלילי מוסיקה חרישית של הפיינק פלויד. "הלוואי והיית פה" מלמל לפתע כמו בובה מכאנית הושיטה הזקנה ידה נטלה את הספל הפכה אותה אליה והציצה במשקע שהותיר הקפה בתוכו "כל גורלך נתון כאן בכף ידי" אמרה "מה את רואה?" שאל היא הרימה מבטה ונעצה בו את מבטה הכבוי "כלום" אמרה "כלום.." "אבל הקפה היה טעים" ניסה להתחכם פניה הרצינו "תן לי אלפיה" ביקשה פשפש בכיסו ושלה שתי שטרות של חמש מאות. היא נטלה את הכסף וטמנה אותו בחולצתה ומיד קמה בכבדות ממקומה ועד שהחליט מה יעשה, תפסה בפרק ידו והובילה אותו אל הדלת. במסדרון היו הדלתות פתוחות עכשיו לרווחה והוא רצה לנצל את ההזדמנות הזו שנקרתה לו כדי להציץ אליהם פנימה. "הבט ישר" צווחה עליו הזקנה ומשכה אותו בכוח אחריה כשהיא מהדקת את לפיתתה בפרק ידו וציפורניה חופרות בתוכו כטפריו של ציפור טרף אט אט הלכה המציאות והפכה לדימוי חיוור ורחוק עד שנגוזה כמעט כליל אי שם בתוך דשדוש הצעדים שהוליכו אותו משם מתוך קבלת הדין נתן לה להוביל אותו ולא ניסה להתקומם ורק כשעמדו כבר כמעט בחוץ נתקף לפתע בבהלה "היכן האישה שהכניסה אותי פנימה" שאל בקול רועד "אני הכנסתי אותך פנימה" צחקקה הזקנה "אני לא מאמין לך" צרח וניסה לדחוק את רגליו במרווח שבין המזוזה לדלת אבל הזקנה הייתה זריזה ממנו. כשעמד בחוץ לא היה מוכן יותר לקבל את הדין. והתיישב על גרם המדרגות וחיכה.. |