דיאספורה" (גולה, פזורה, תפוצות) חלק שני.  

את דרכי האמנותית התחלתי בשנות השבעים המוקדמות בביה"ס הגבוה לציור, תל אביב. בסיום לימודי עסקתי באמנות קונספטואלית, בהמשך התחלף הסגנון לפיגורטיבי שהתפרק להפשטה. נטיותיי הטבעיות לפיגורציה, למושגי ולהפשטה קיבלו תוקף אפשרי לבימוי ולעיצוב מחדש של המציאות הפנימית והחיצונית הנובעים מתהליכים תיאורטיים ופוליטיים שאופפים את עולם האמנות והתרבות היום. צומת המפגש חיים/אמנות כייצוג המציאות שאינה ניתנת לתיאור נשען על הקונפליקט שבין מודרניזם לפוסט מודרניזם.  הפוסט מודרניזם שהכריז על עצמו כדומיננטה חברתי שאינו סגנון, מאפשר לי לפעול על בסיס של שפה כלל עולמית ללא הצורך בסגנון מושאל והטענתו באידיאולוגי, ומכאן "האמנות כריטואל ולא כסגנון".

התחזקותו של הקפיטליזם שנוצר מתוך עורקי החברה הדמוקראטית דחק את המודרניזם למצב של התגוננות בשלב הראשון, ומאוחר יותר נבלע בצורה שיטתית על ידי האויב הגדול ביותר שלו – הבורגנות. היסוד החתרני שאפיין את המודרניזם הפך מיריב הבורגנות למשתף פעולה ובכך שינה את תכונותיו "מהמהותי אל הפוליטי".  בדרך פשוטה ואפקטיבית הועברו סגנונות אמנותיים לתחומי העיצוב והפרסום והפכו לאופציות של השקעה כלכלית. התקשורת לקחה מן האמנות טאקטיקות ושיטות ייצוג והפכו אותן ל"תבניות על" המאפיינות את חיי היומיום בטלוויזיה, בקולנוע ובפרסום.

פדריק ג'ימסון השווה את המושג פוסט מודרניזם עם ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר. עמדתו הפוליטית נבעה מקץ כל האידיאולוגיות ובתבנית זו נמצאת גם האמנות.   ההיגיון החדש נקט בהחלפת סגנון ה"קאנון" בשיטה חברתית דמוקראטית ואוניברסאלית על ידי מחיקת יחסי הערכים "גבוה/נמוך" ובכך מחקה השיטה החדשה ואת כוחות השלילה של המודרניזם, מרד הפך לתהליך. ביקורת לרטוריקה.   הפוסט מודרניזם כאזכור בהקשר לעבודותיי עשוי להישמע כאן בפריפריה כאמצעים שהותאמו לציורים, כפרוצדורות כדי להתחנף או להזדהות עם הצרכן. זה לא מה שציורי מציעים מהסיבה שהם אינם קשורים לאמצעים האדישים של השיטה, ציורי הם קונפליקט בין המודרניזם לפוסט מודרניזם. זהו עיסוק שבין הסובייקט הפרטי לסובייקט המבוזר ולעולם לא הרחקתי את עצמי לאמצעים האדישים של המכשור, אני עדיין חווה את הצורך הכמעט דתי עם רצון לגאולה, לאמת ולהתחברות. 

בציורי אני שואף לכוח מיתי הנשען על יסודות ערכיים – ערך העבודה, ערך המחשבה והחשוב מכל הערך האנושי כצורך והכרח להיות יצור חברתי מעורב ונוכח. היחסים הסינכרוניים בין הערכים השונים קולטים את העולם בהרמוניה ובשיבוש בעת ובעונה אחת. נוצרת סתירה שיסודה הוא אי ודאות כנקודת מוצא וממנה אני מנסה לבנות בחרדה עמוקה את ההיסטוריה העכשווית.   בדרך זו אני מקווה לדחות אדישות ולגרום בדרכים עקיפות מצבור של משמעות. אינני רואה בתהליך מניפולטיבי כוחניות או כוחות שליטה כפי שרבים סבורים כך , אני רואה בתהליכים מניפולטיביים כלי של חומר המחשבה המפוכחת.  על כל אמן מוטלת החובה לקרוא את השדה ולהגיב בחיוב או בשלילה. מהפכות שנות ה- 70 הוגדרו כגניחות האחרונות של המושג "הציור המודרני "כשהעמדה הביקורתית המוצהרת שלהם כלפי התרבות השלטת הייתה לריצה אחרי חידוש וכדי להפעיל דחפים במסגרת האמנות האקסצנטרית ששיאה היא פלורליזם והפשטה. העדנה האחרונה הייתה של המודרניסטים ג'ונתן בורובסקי, ג'וליאן שנבל, לוציאנו קסטלי, סאלומה, רינר פטינג, אנזו קוקי, פרנצסה קלמנטה ואחרים... שלדעתו של תומס לוסון במאמרו "מוצא אחרון" היה לפריחה הדקדנטית האחרונה של המודרניזם. 

 "ליאוטר" תיאר בספרו "המצב הפוסט מודרני "את קריסתו של הגראנט נארטיב, הוא מדבר על התפוררות הודאות בדבר רעיון הקדמה שרווח ב – 200 השנים האחרונות. רעיון שהיה מושרש בתחושת הודאות שהתפתחות האמנות, הטכנולוגיה הידע והחרות תביא תועלת לכלל האנושות. יתרה מכך ליאוטר מאשים את האיזימים הגדולים שהם חלק בלתי נפרד מהמודרניזם כמו הליברליזם הכלכלי או הפוליטי, המרקסיזם לסוגיו כרעיונות שדמו במאתיים השנים האחרונות לעקובות מדם, כולם כאחד נגועים בחשד לאשמה ובפשעים נגד האנושות. כאשר הזכרתי את המושג סכיזופרניה כסימפטום (לפי מושגים קלאסיים) או לחילופין כשפה אחרת שניתן לקרוא לה שפה סינכרונית עכשווית. אני מתבסס על טיעונו של הפסיכואנליטיקן הפוסט מודרני "לקאן" שהביא לעולם את השיח הנרחב התואם לדגם הדקונסטרוקציה.   "ז'אק לאקן" מתאר את ה"סכיזופרניה" כהתפרקותה של שרשרת הסימון הרגילה והמקובלת ומשלבת סימנים חדשים המצטרפים לכלל היגד או משמעות אשר נוצרים על ידי התנועה ממסמן למסמן. ניתוק שרשרת הסימון מציעה מסמנים נבדלים שאין ביניהם כל קשר ומובילים להתנסות בסימנים גשמיים טהורים ומנותקים בזמן והופכים זמינים לשימושים אחרים. התפרקות שרשרת הסימון מופיע גם בכתבים הפוסט סטרוקטורליזם של "ז'אן דרידה".

דרידה מעלה בכתביו את הבעייתיות שבתיאוריה ומנסה להציע משמעות בדרך חד קולית.הוא מראה שטקסטים ספרותיים ופילוסופיים מחזיקים בתוכם יסודות אשר גורמים לסתירות פנימיות ולבסוף לפירוק העצמי של הטקסט. דרידה מנסה לשים כל דבר המתיימר להיות מסקנה החלטית תחת סימן שאלה. הטכניקה שהוא משתמש בה היא כתיבה כמונטאז'. "דרידה" הורס את ההבחנות בין מהותי לשולי מבלי לזהות גישה חדשה העשויה להיתפס כרעיון מרכזי, לטענתו כל טקסט הוא הטרוגני ובהכרח הוא מחבל בהרגלי חשיבה מסורתיים.   

המודרניזם משול עם הודאות בדבר רעיון החופש והקדמה ובאותה נשימה המודרניזם מואשם בפשעים נגד האנושות. לעומת המודרניזם, הפוסט מודרניזם מואשם בסכיזופרניה כשפה מפרקת את שרשרת הסימון ושהי הטרוגנית. אני לוקח את החומרים הללו כדי להרחיב את הכלים להיגד נוסף על ייצוג המציאות. אני מושפע מהרבה סגנונות ומזרמים שונים באמנות, אני מוסיף על זה את סביבתי הקרובה והרחוקה, מעצב את הרעיון ומכניס אותו לסביבה פרטית המזוהה עם סמלים של נועם וזוהר היופי המקנים לציורי אופי של החברה הצרכנית כאיקונות הזמן. מהפופ-ארט לקחתי את הרעיון של בין מציאות לציטטה כפי שעשה זאת אנדי וורהול. מראושנברג למדתי על ההתייחסות לחלל המשתנה, את הפורמט הגדול והצורות המפורקות לקחתי מרוזנקוויסט ואת הצבע מהאקספרסיוניזם הגרמני והאיטלקי. מסיגמר פולקה ודוויד סאלה לקחתי את הדמיון והשימוש בדגמים, מאריק פישל וג'רהלד ריכטר למדתי על הדת של האמנות. הקשרים נוספים יש לי עם דה קיריקו שמעניין אותי בדמות המסובכת בכוח מתוך עצמה, דמות המנסה לפרוץ החוצה. דמויות מתפתלות בפוזות שונות לקחתי מבייקון ואוסיף על כך את התפיסה של שנות ה – 70 שפעלה על המישור הקדמי כמו אצל סוזאן רוטנברג. מלקולם מורלי ורוברט לונגו. ההיבט המושגי בעבודותיי נובע מהשימוש בהיבטים שונים של ה"מושג" בתוך עבודה אחת. תפיסה זו ניזונה מג'וסף קוסוט אשר צירף בעבודתו המושגית המפורסמת ביותר את ההיבט המושגי של הכסא הממשי עם היבט אשלייתי שלו (ציורו). תפיסה זו מופעלת בציורי מתוך קטיעת הדימויים. שדות הצבע מלווים את הדימויים ומייצרים אווירה. חדות הדימויים מאזכרים את סגנון הארד-אדג' ואת תפישת המושגיות שנע בין מושגי זמן שונים. הזמן מושג על ידי ריבוי הסגנונות הלקוחים מתקופות שונות של זמנים ולא כפי שעשה זאת אופנהיים שצילם את עצמו פעמיים, לפני ואחרי ההשתזפות בשמש כאשר ספר מונח על חזהו.  

עיצוב הדמות האנושית תופסת מקום נכבד בעבודות, יש בהן משמעות הרואית ואקספרסיבית כדי להפעיל תנועה ודינאמיקה על מנת לגרום לציור נוכחות דרמתית מהסוג של מתח, חרדה, דאגה, יופי, אהבה ואופטימיות. כאשר הדימויים מועלים לשיאם הדרמתי אני קוטע את הדימוי על ידי דימוי אחר כדי להקפיא את מצבו. נוצרת תחושה של משהו שעומד לקרות ואינו יכול להגיע עד סופו. הקישוטיות המרחפת על המשטח הציורי מפשיטים את המרחב ומשאירים סימני זיכרון עם עקבות של אירוע ברמה ארכיאולוגית. כל אותם כוחות ויחסים בין החומרים האמנותיים השונים מעלים שפה על עצם בניית היצירה האמנותית ועל הדרך האנושית המתמודדת עם צמידי היחסים כגון: גבראישה, יחסים משפחתיים, יחסי אדםחברה, יחסים בין תרבויות ביחסים של זמן, של שפה ומושג.