כשניסיתי להסביר למה רע לי, למה הכיוון שהקשר קיבל נראה לי לא בריא ומדוע אני חושבת שצריך לבחון אם יש טעם להמשיך, קיוויתי כל כך שמילותיי לא ייפלו על אזניים ערלות.

קיוויתי שהוא ירצה להילחם, שהוא יקשיב, יפנים ויאמר: "אני רוצה להיות איתך, לא רוצה לאבד אותך, בואי נגרום לזה לעבוד".

קשרים, כך אני יכולה לדווח ממרום גילי, דורשים תחזוקה, השקעה, טיפוח וכן, גם את המילה הנוראית הזו "עבודה", אך אם שני המעורבים בדבר יוצאים לעבודה הזו במלוא הרצון ועם שיר שמרנן בליבם, כאילו היו גמדיה של שלגיה בדרכם למכרה, ה"עבודה" הזו לא מרגישה כמו עול מעצבן ומכביד.

התשובה שקיבלתי לא הפתיעה אותי אבל כמובן ביאסה. עוד אכזבה אחת לאלה שהולכות ונערמות שם בפינת החדר כמו כביסה מלוכלכת שאין לי כוח לגרור לאמא בחדרה.

"את רוצה הכל או כלום" הוא אמר וטעה. טעה בי לגמרי. בעברי, בין דייט כושל אחד לחברו שוכנת לה בשקט מערכת יחסים של 3 שנים, שנגמרה אמנם בטונים צורמים, אך זוכה ותמיד תזכה למקום בליבי. לא הייתה שם רשימת דרישות, לא היו בה הכרזות דרמטיות. היו רק שני אנשים שרצו להיות יחד ומאוד אהבו ולמדו לחיות זה עם מגרעותיו של האחר וגם למדו להתפשר ולוותר כשנדרש.

במבט לאחור, אני חושבת לעצמי כמה פשוט זה היה, ותוהה מדוע מאז זה רק הולך ומסתבך. 

לא. הוא לא יכול היה להיות יותר רחוק מהאמת.  אני ממש לא רוצה הכל או כלום- אבל כמו שמישהו כבר אמר ושר לפניי : "יותר טוב כלום מכמעט".