הימים עוברים ואיתם הלילות הקשים ,

זה כמה חודשים שאני לא נוגעת בסמים,

והמציאות הקשה של החיים שוב מכה בפנים,

זאת הרגשה של יסורים וכאב , אותה התחושה שלה הלב סירב,

מחפשת רק לברוח למקום שאין בו מחשבות, אין את אותן התחושות,

אני כמעין ספינה בלב ים שמפליגה בלי סוף, ורק כדי למצוא את אותו

החוף שבו אוכל להוריד עוגן, ולכמה דקות לנוח, מהרצון של לקום ולברוח,

רוצה למצוא את אותו האחד שידע לחבק בתקופה של הפחד והסיוטים,

רק רוצה להביט בעיניו של אותו האדם שידע להעריך את מאמציי להיגמל

מהסם.

שלא ישפוט אותי על העבר , ושיגיד לי שלימעוד גם לי מותר,

ושהאשמה איננה תלויה תמיד רק בי, שהמצב זה שגרר אותי,

והכי חשוב שיזכיר לי באופן תמידי, שהוא לא יעזוב וישאר כאן בשבילי!

המסר שלי....

אם היינו מפסיקים לשפוט ולנתח באכזריות את האחרים, ובמקום זה מנסים להקשיב,אולי היינו מונעים את הרצון של הרבה אנשים לקום ולוותר על החיים,מספיק חיוך אחד,חיבוק של אמת,ומבט של השתתפות,כדי להחיות מחדש את האמונה בעניים שלהם,לוותר לא להגיב לנסות להבחין בצעקה שלא נשמעת...בתחינה שבוקעת,

:) -באוגוסט 2009 אציין 5 שנים של התמודדות וניקיון מהסם שהיה בגופי!