
"נפגשים במגרש המשחקים?" , זו היתה השאלה שנשאלתי אתמול בלילה ע"י ידיד כאן בקפה. ואכן ידיד, אפילו שתינו קפה על אמת פעם אחת , ואפילו דיברנו בטלפון כמה וכמה פעמים, ונשארנו ידידים.אנחנו נפגשים כאן לעיתים קרובות מידי, עניתי, כל כך נוח ויחד עם זאת חסר תכלית. ונזכרתי בימים עברו בהם הייתי אמא צעירה , לוקחת את הילדים למגרש המשחקים, גן השעשועיםונפגשת שם עם עוד אמהות צעירות כמותי, הייתה שמחה גדולה להפגש , הייתה אנחת רווחה כשראיתי את אותן אמהות כמעט מידי יום עם אותם ילדים, כמה נוחה הייתה השגרה הזאת , כמה הרגשנו חברות. הילדים גדלו, אנחנו חזרנו לעולם המבוגרים ואם הייתי רואה מי מהן ברחוב, לבושה לעבודה , מאופרת מסורקת היטב , כנראה שלא הייתי מכירה אף אחת מהן. מעולם לא הזדמן לנו לשבת יחד לקפה , מעולם לא הוזמנו אחת לביתה של האחרת, לא יצאנו לסרטאו לבית קפה. "נפגשנו במגרש המשחקים". אני פה כמו כולם , משחקת את המשחק , אפילו נהנית מהוירטואליות , האנונימיות , האינטימיות המוזרה שמתרחשת לה פה , הפרפרים הקטנים בבטן כשמישהו/מישהי מבקש להיות חבר שלי, או נענהלהצעת החברות שלי, אבל זוכרת שכמו אז ,בחלוף הזמן אני לא אזכור ולא אכיר , לא יזכרו אותי ולא יכירו אותי. קצת שמח קצת עצוב |
גיה ברקאי
בתגובה על פרידה
תגובות (3)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אופתע ממה?
סחטין עליך
אוליי עוד תופתעי