סגירת דלת, חלון, כל חריץ מתוכו עלול לבקוע אור.

קרני שמש טורדניות מנסות לפרוץ את המעצורים, לא נותנות לדבר לבלום אותן,

נשברות על חלונות אטומים, חודרות דרך וילונות כבדים.

ודממה.

שקט אלוהי שורר בחדר. בי.

חושך המופרע על-ידי קרניים פולשניות,

מאירות את הדברים שאני הכי מנסה להסתיר.

ומה זה בעצם?

רגישות בלתי מתפשרת, פגיעות.

אהבה גדולה שרק רוצה למצוא את עצמה ולדבוק במישהו, משהו.

כאבים וכעסים, אכזבות.

ואם אשאר אני עצמי, אמיתית וחשופה, מי ירצה לראות את כל אלה?

מי יתקרב לאמיתות שבדברים?

קרן אור חצופה מוצאת את דרכה פנימה, מאירה חלקיקי אבק מתעופפים.

וילון מוסט, תריס נפתח. אמת קטנה יוצאת החוצה.

זה חלק ממני, חלק מהאהבה, הרגש, הכאב.

אני.