השבוע החליט ראש לשכת עורכי הדין עו"ד יורי גיא רון על תחילת מאבק נגד הצפת מקצוע עריכת הדין.

ההחלטה הזו של ראש הלשכה היא נושא שעומד על סדר היום של לשכת עורכי הדין כבר כעשרים שנה, השאלה היא לאן בדיוק מובילה הדרך החדשה של לשכת עורכי הדין. 

הקשבתי בקשב רב לדברים שאמר השבוע חברי הטוב, יורי גיא רון ראש הלשכה, וקשה להשאר אדיש לנוכח הדברים.  למשמע הדברים, נדמה לי בכל הכבוד כי עדין אנו נמצאים באותו מקום. כלומר, יש תחושה שצריך לעשות מעשה, ובאופן מעשי ממשיכים כאן לחטוא לאמת. בבחינת, תפסת מרובה לא תפסת, בסוגיית בחינת דרכי התמודדות נכונים ורצויים במאבק הכל כך חיוני על שמירת כבוד המקצוע של עריכת הדין.

החשש שמקנן בי הוא שאנחנו בפתחה של תקופה שתזמין עוד נסיונות להתמודד עם בעיה אמיתית וסופו של דבר אנחנו צפויים לתוצאה שאינה תוצאה מקווה.  

באחת אני מסכים עם ראש הלשכה. הצפת מקצוע עריכת הדין והמצב שבו אחוז מהאוכלוסיה, ביחס של אחד לכל מאה הוא עורך דין היא תופעה ממש מסוכנת, שהביאה לזילות  מקצוע עריכת הדין ולקריסת מערכת המשפט במדינת ישראל למיטב הבנתי. 

אני עצמי מסכם עשרים שנים של עבודה כעורך דין. הגעתי למערכת הזו בשיא תפארתה. בנקודת הזמן, שהדבר הכי יוקרתי בחברה הישראלית היה להמנות על חברי לשכת עורכי הדין. בזמן שרק מתי מעט זכו להגשים את שאיפותיהם האישיות ומאוויהם השכליים. בשנים שהמקבילה ל"טובים לטיס" של עזר ויצמן היתה באקדמיה "הטובים למשפטים", והנה, כמו בכל נקודת שיא, אחריה באה הנפילה. מילא נפילה, ניחא רגרסיה, אבל כאן לעניות דעתי, מדובר בהתמוטטות מוסדית של ממש.

לקריסה של מערכת המשפט  יש שם ושם משפחה,  היא מתחילה בהזמנה של אותם שופטים שחפצו שגם ילדיהם ימנו על בוגרי הפקולטאות למשפטים, אלא שהישגיהם הלימודים לא הספיקו להם. לכן הם פעלו ברמה הפוליטית לשנות את המצב. והיא כמו כל טעות פאתלית, שמתחילה בתוך הבית, המשיכה בתאוה של עורכי הדין עצמם, להבטיח כי הם ישמרו על עצמם כגילדה. כאילו שעולם מושגי התעסוקה שהיו תקפים למאה השמונה עשרה, צריכים להיות שרירים וקימים גם במאות הבאות.  התוצאה של כל זה, היא בהצפה ממש מדאיגה של מספר חברי לשכת עורכי הדין.

כיום קיים כבר קשר ישיר, בין מספר חברי הלשכה, ובין מספר המשפטים הנעשים הלכה למעשה בבתי המשפט. היחס, למי שעוד לא הבין הוא יחס הפוך. ככל שיש יותר עורכי דין היחס של מספר המשפטים שנשמעים בארץ באופן שנעשה על פי הדין פוחת. למרבה הצער, המושגים הבסיסים של תורת המשפט, דיני הראיות, דיני ההוכחה הופכים אט אט למושגים וירטואלים ממש. והתוצאה היא אובדן אמון במערכת המשפט, כאן מתעוררת במלוא עוצמתה השאלה הערכית, אנא אנו הולכים. זו שאלה אמיתית, אקוטית ומאד רצינית, הדורשת פתרון של ממש, פתרון של אמת. למען הדורות הבאים.

אם לפני עשרים שנה היו כ 400 עד 600 עורכי דין חדשים מדי שנה, שהתאימו לצרכי החברה הישראלית הרי שמספר זה הוא מספר שיש לשאוף אליו כיום בחזרה. מי  שלא ישאף להשיב את המצב הזה לקדמותו, שלא יצפה אם בסופם של דיבורים ורעיונות חדשים ימצא עצמו אל מול שוקת שבורה.

כיום, תחת הצורך להביא למערכת המשפט סטודנטים בעלי יכולת גבוהה שיבטיחו כי גם בעתיד תשמר הרמה המקצועית הגבוהה שהיא אבן הבוחן הכי משמעותית של שמירה על דמוקרטיה במדינת ישראל, מתחלפת העדיפות הזו, בבחירה של אותם סטודנטים שהמעה מצויה בידם והם יכולים להקדיש את זמנם ללמודי המשפטים. כיום כל אלה יכולים לעשות את זה כאן בבית במרחק נגיעה ובלבד שידם משגת תשלומים כספיים לא מבוטלים שמעשירים את קופות המכללות שנפתחו כמו פטריות שלאחר הגשם עם פתיחת המקצוע לכל דיכפין. 

בזמנו, כשהסוגיה של פתיחת המכללות עמדה על הפרק, כפתרון לשעה, נוכח רמת הביקושים הגואה, היתה לי הזדמנות לשוחח באקראי, בנושא עם עו"ד ד"ר אמנון גולדנברג ז"ל, שהיה בעצמו ראש לשכת עורכי הדין בעברו.  עו"ד אמנון גולדנברג צודד באפשרות לפתוח את שערי המכללות לכל דיכפין. הנחת העבודה שהנחתה אותו סברה כי רמת הביקושים כמו בכלכלה, תסופק ואז הכל יבוא על מקומו בשלום.

אלא שהערכה זו לא לקחה בחשבון את כל אותם אלה שרוצים להקרא "עורך-דין" ויהי מה, אף שאין להם את הכישורים הנחוצים להבנה משפטית עמוקה ומעמיקה שהיא אף היא חלק בלתי נפרד ממקצוע עריכת הדין. 

כך קרה שבחלוף שני עשורים נוספים שאנו מצויים בפתחה של תקופה מסוכנת מבחינה חברתית.

מצב זה של עודף עורכי דין מביא להעמסה משמעותית על מערכת המשפט שממילא לא מצליחה לעמוד בפרץ. השופטים עצמם במקרים לא מבוטלים מתקשים לברור את המוץ מן התבן בהליכים שתלוים ועומדים מולם.  קורה שדיונים חשובים נדחים בפני דיונים כמעט בטלים.  היו לי כבר כמה וכמה הזדמנויות שכאלה למצוא את השופטים מתקשים לקבוע איזה ענין הוא יותר דחוף ויותר משמעותי או יותר קשה המונח על שולחנם, מצב זה מביא להתנהגות לא רצויה בפתרון  בעיות  משפטיות שתלויות כיום בבית המשפט, ויש לי יסוד להניח כי הטעם העקרי לכך נעוץ בריבוי עורכי הדין. 

מצב דברים זה מביא היום את המערכת המשפטית להרבה פחות סובלנות. מערכת השפיטה  במשפט האזרחי טרודה בעקר בנסיון לפתור סכסוכים פחות מתפנה לעיצוב נורמות התנהגות רצויות.  ערכאת הערעור שהיתה פעם סובלנית ופתוחה לתקן טעויות שיפוט, אינה נוהגת כתמול שלשום, המגמה היא להכשיר תוצאה משפטית שנתנה גם אם בטעות יסודה.  בנוסף לכך, יש וניתן למצוא בהליכים פלילים, נטיה חזקה של השופטים עצמם לעודד את הצדדים עצמם שיגיעו בינם ובין עצמם להסדרי טיעון, ענין שלעצמו מביא עבריינים לשאת בעונשים קלים מהעבירות האמיתיות שבוצעו בידם.  כמובן שדבר גורר דבר, כשרמת ענישה היא מינימלית, אין היא משיגה את היעד העקרי שלה, והוא מניעת פשיעה, התרעה. כשהעונש קל לא פוחת דור העבריינים אלא הוא אף צומח, אולי בדוגמא הזו יש כדי להבהיר מידת הסכנה החברתית שאנו עומדים בפתחה?

מבחינה עובדתית אני ער לעובדה כי המגמה שמנחה את השופטים היום היא יותר לנקות את השולחן נוכח מספר התיקים שבפניהם הם ניצבים מדי בוקר. כיום, אין צורך בהשכלה בסיסית כדי להיות עורך דין. כיום די שיש לך מספיק כסף כדי לרכוש את השכלה של לימודי המשפטים במכללה, והינה יש אפשרות להיות עורך דין.

כיצד מצב דברים זה יכול להסתדר עם מציאות שהיתה עד לפני שני עשורים, שבשביל להיות עורך דין היית צריך להיות עם ממוצע ציונים של לפחות 9 בתעודת הבגרות? איפה הימים  שהיה קשה להיות עורך דין מאשר להיות רופא לשם הדוגמא? אין ספק שההחלטות האלה שהביאו את מספר עורכי הדין למצבם הנוכחי, הם רעה שיש למגר ולהלחם בה, אם רוצים לשמור על חברה מתוקנת. כמו שאמר עו"ד יורי גיא רון, בהחלט אפשר שאנשים יהיו רשאי ללמוד משפטים. אבל במצב הדברים הנוכחי יש לקבוע רף חדש וגבוה שישמש כמסננת למספר החברים המצטרפים מדי שנה ללשכת עורכי הדין, בדיוק כמו שנוהג בכל מקצוע המכבד את בעליו.

השכלה גבוהה ובעקר בתחום המשפטים היא בהחלט דבר נכון שיש להעניקו לכל חפץ, אבל מצד שני יש לשים גדרות גבוהים לסחף הנוראי במספר עורכי הדין. ההצעות של גיא רון הם טיפה בים. הם נשמעות בעיני יותר כהחלטות "משהות תהליך" מאשר החלטות בולמות. המונעות את המשך הנזק הצפוי ממנו. 

במגפה כמו במגפה!  גם כששרותי הבריאות מדווחים על סכנה של התפשטות מחלה, הפתרון העדיף הוא זה המצוי ברמת המניעה.  בשלב החיסוני. כך דומה, שצריך לבחון את ההצעות של עו"ד גיא-רון. יש לברור מבין הדברים אותם מעשים שעשויים להחשב רלוונטים בשלב המניעתי.  

יתכן שצריך לקבוע רף חדש של תנאי כניסה לשלבי ההתמחות בעריכת דין.  צריך להגביל את מספר הפעמים שניתן להבחן לכל היותר עד פעמיים בבחינות המעבר, מי שיכשל בפעם השניה יוותר על התענוג להמנות על חברי הלשכה ויוכל להסתפק בתואר המכובד לקראתו למד, תואר במשפטים.

מכל ההצעות של גיא רון, כמו זו שמאריכה את תקופת ההתמחות, כמו אחרת שמציעה בחינה דו שלבית לקראת קבלת רשיון, דומה כי ההצעה של התנאת כניסה ללשכת עורכי הדין בהשלמת תואר שני היא אולי ההצעה הרלונטית היחידה שיש לצאת לקראת ישומה, שהרי, המכללות והאוניברסטאות עדין מחויבות לגרום לכך, שתנאי הכניסה ללמודי תואר שני יוגבל לציון מינימלי של  80 בממוצע כולל של הישגי הלימודים.

כפי שפסיכולוג צריך לסיים תואר שני בלימודי הפסיכולוגיה, ולא הכל מתקבלים ללמודי התואר השני, כך יש לנהוג בהענקת רשיון עריכת דין. יש להגביל את הכניסה רק לבעלי תואר שני במשפטים. לימודים אלה יפתחו רק בפני אלא שיסימו בציון של מעל ל 80 בממוצע ציונים. במצב כזה של דברים יווצר החסם המשמעותי שימנע את כל אלה שהולכים כיום לעשות קרירה שניה ולומדים משפטים ומקבלים רשיון בעריכת דין כאילו מדובר בעיסוק שאפשר לעסוק בו כמו היה תחביב.

לצערי, כפי שהדברים מוצאים את ביטויים בדברים שנשא עו"ד גיא רון, ההצעות של גיא רון לא עוסקות בשלב המניעה. מי שרוצה להיות עו"ד לפי השיטה של גיא רון יהיה בכל מחיר. לכל היותר ידרשו ממנו עוד שנה שנתיים. דוקא העיכוב הזה, עלול להדיר רגליהם של טובים ומשובחים שהיום נמנים על קהילת עורכי הדין, אותם אלה שיוכלו לרכוש במקום זאת השכלה אחרת, בתחומי high teck  או בתחומי הרפואה ואקדמיה, אותם אלה שעליהם התבססה לשכת עורכי הדין עד לפני שני עשורים הם יעזבו וישאירו את התחום לבעלי כח הרצון, שאינם בהכרח גם בעלי היכולת המשפטית הרצויה לעיסוק בתחום עדין כל כך שנחוץ בכל חברה בריאה.

עריכת דין היא עדין מקצוע שמצריך יכולת שכלית גבוהה מהממוצע. זו השקפתי אחרי שהייתי במספיק ענינים ודיונים משפטיים. המטרה של לשכת עורכי הדין כיום צריכה להיות בדיוק כמאמר הרב עובדיה לציבור התומכים בתנועת ש"ס - "להחזיר עטרה ליושנה".

צריך למנוע מאותם אלה שרק ממונם מאפשר להם לרכוש את הידע, על חשבון אותם בעלי היכולת השכלית הגבוהה שאין המעה מצויה תחת ידם. עדיף לי שהם יצליחו להתקבל וללמוד משפטים.

כיום דוקא "בני עניים" מתרחקים ממקצוע הזה כי אין להם את היכולת והכוחות להכנס למאבק בשדה הרווי כל כך. ואני בדעה שבכלל עלינו להזהר מבני עניים, שהרי "מהם תצא תורה".

אני גם סבור שצריך למנוע מצב של בוגרי לימודי משפטים שהתקבלו רק בזכות ממונם ולא בזכות השכלתם. לא יעלה על הדעת, שאנשים נעדרי תעודת בגרות, או תעודת בגרות חסרה ולא מושלמת, שלא יכולים להתקבל ללמודים  באוניברסיטאות, יוכלו להיות עורכי דין. והרי ברור שמדובר בהזניית מקצוע עריכת הדין, במקום שאפשרות זו קיימת ועומדת. 

צריך להחזיר את העקרון שהלשכה היתה תלויה באישור של אוניברסטה העברית בירושלים כמוסד האקדמי שהכיר בלימודים למשפטים בכל העולם כתנאי לקבלת תואר במשפטים. תנאי זה צריך שיעשה בתיאום עם לשכת עורכי הדין ועם הדרישות האקדמיות של האוניברסטה העברית כך שלא כל החפץ שיכירו במוסד לימודיו כלימודים אקדמים אכן יהיה זכאי לכך. כיום נדמה לי שהדרישה הזו אם היא בכלל עוד קיימת, הרי שהי א הפכה מזמן להיות "חותמת גומי" יתכן גם שאוניברטת ירושלים לא מנהלת מאבק כדי להמנע מגזירה שעלולה להגזר עליה על ידי בית המשפט העליון שאמון על העקרון שצדק לכל, ושוויון חייב להשמר בין כל מוסדות הלימוד, מבלי להדרש לרמתן המקצועית. 

אני בהחלט מברך את יו"ר לשכת עורכי הדין על היוזמה שלו. אכן, מדובר בהחלטה שאינה פופוליסטית כל עקר. זו החלטה שמתמודדת עם רוב מכריע של עורכי הדין כיום שהוא יחסית צעיר שצריך להצטרף לעמדה הזו, שבעבר היתה יכולה למנוע מאותו רוב להמנות על ציבור עורכי הדין. אבל עמדה זו היא גם יכולה להוות מפתח לסיכוי, שנוכל בסופו של דבר לברך, שהצלנו את המדינה. ואני משוכנע שרבים מאיתנו גם אחרי שקראו את הדברים, לא מבינים את המשפט האחרון שלי "להציל את המדינה" בשבילם זה רק עוד סוגיה של מקצוע מסוים הא ותו לא.  

רק ישום אחראי ומסודר של הרעיונות, ורק הפחתה משמעותית של מספר עורכי הדין, תהיה ערובה לסיכוי שלנו להשאר כאן מדינה ריבונית. כי הכל מתחיל מהמשפט, ובמקום שהצדק לא נעשה, אין לחברה שום תוחלת לאורך שנים. כי שם ישכון הרשע... כמאמר החכם באדם.