בעלי השליך אותי החוצה מהבית, בחביבות אמנם, אך באסרטיביות. ערב עם הבנים הוא ערב עם הבנים, ואת שלא תעזי להתערב. אחרי הכל, יש צ'לסי נגד בארסה ואת בכלל לא מבינה-כדורגל אבל אם את רוצה להיות יעילה, את מבינה במטבלים. לאחר שלושת רבעי השעה במטבח פקדתי את המקלחת לעוד שלושת רבעי השעה, כדי לקלף מעצמי את ריח הבצל המטוגן והפפריקה ואת הריח שלו כי בכל פעם שאני מבשלת הוא רוצה לטעום אותי לפני האוכל. ביעילות של אישה סידרתי את הנאצ'וס והגבינות, הגרעינים והבירות על השולחן בסלון. רגע לפני שהחברים של האושר-שלי הגיעו כדי לטנף לי את הסלון באופן בלתי הפיך, החלקתי על עצמי שמלת כותנה דקה וקיצית אחת, נעלתי את זוג נעלי הקנת-קול המעוקבות החדשות, התזתי שלוש התזות של בושם צרפתי והופ. הייתי מחוץ לדלת הפלדה. 

ערב אביבי ונעים קידם את פניי ברחוב. לא היו גברים-לא-מפותחים שיצפרו למחשוף שלי כי כולם כבר התכנסו בחבורות על העצים בכל העיר כדי לצפות במשחק ולפצח גרעינים על השטיחים הפרסיים של החמות של המארח. צעדתי בצעדים קטנים כי עקבים דקים ואלגנטיים נותנים יתרון לגובה, אבל לא כל כך יעילים למרחק. ^טוק. טוק.טוק.^ צליל הנעליים שלי שנוקשות בלבני האספלט נשמע למרחק בשקט הזה, של רגע לפני המשחק המכריע. ^טוק. טוק. טוק^  השמיע פרק האצבע שלי, כשנקשתי בדלת של אלון. עומר פתח את הדלת עם הגב אליי והפנים לטלוויזיה. את מאחרת, סתומה.

כבר עשר דקות למשחק, תיכף צ'לסי עושים גול.

סתום מטומטם. איפה הבירה שלי?

קיפי לא סובב את הראש מהמסך כשהיד שלו הגישה לי את הלונדון-פרייד שלי, שהם תמיד שומרים לי למשחקים של צ'לסי. אם המשחק מלוכלך אז שלפחות הבירה תהיה בירה ולא השתן הזה שהבחורים שותים. את הלגימה הראשונה של הפרייד התזתי על כל הפיצוחים בגול הפסיכי של העשר דקות. הבחורים התחילו לתלוש שיערות אבל השיער שלי עלה 600 שקל בפעם האחרונה אצל הספר, אז הסתפקתי בלצעוק שהשוער אידיוט וכל השחקנים הספרדים אנטישמים והמשחק מכור והאנגלי החת'כת-חרא, ואמא שלו שאתם כבר יודעים במה אמא שלו עוסקת ורק הלוואי שבארסה תכניס להם, אפילו 1:1, רק בשביל לראות את הפרצוף של דרוגבה כשהוא יקלוט שעם כל ההתבכיינות שלו והסקס שהוא עושה עם הדשא הוא לא מגיע לגמר.

ואז נהיה רגוע. בפספוס הראשון של אלבז, קיפי התחיל להקריח בצדדים של הראש מרוב עצבים אבל עומר ואלון פשוט נשענו אחורה ואמרו שזה בטח איזה פספוס חד פעמי, ואם אנרי היה זה בטח לא היה קורה. בטי, אישתו של עומר, הגיע לסלון והגיש את הצ'יפס והנאצ'וס והתיישב קצת איתנו. צ'אבי, הוא שמנמן?

לא. לא שמנמן. והוא בכלל שאבי וסתום כבר, בטי, אלבז בא לעוד עונשין. שגם אותה הוא החמיץ. אמר בטי בקול המאנפף שלו והרים גבה.

הצעקות של הגברים כמעט הפילו את הנברשת אבל אני ובטי גלגלנו עיניים והחלפנו מבטים שאמרו- ^מניקור מחר בארבע אצל לודמילה.^

אלון הניד בראשו כלא מאמין. איך הברזילאי המפגר הזה מפספס עונשין פעמיים? תפסיק לבעוט לאלוהים, יא אידיוט, לשער, מטומטם לשער ועוד כהנה וכהנה. איך את יכולה להיות אדישה כל כך, פרומה?!

אני יודעת שהם סתם משחקים בצ'לסי והם יביאו בהפוכה בסוף המשחק, אז אני לא מתרגשת.

ככה אני. שמלת כותנה ורודה, קנת-קול ורודות, אופטימיות קוסמית.

קיפי הלך להשתין מרוב יאוש ואלון התחיל לספר שהחדשה עושה לו צרות ובינתיים הזמן עובר והמשחק לא זז. הדקה התשעים התחלפה בדקה התשעים ואחת כשהשופט הכריז על זמן פציעות ובינתיים עשרים אידיוטים בצהוב וכחול רצים על מגרש מוריק ולא מצליחים לעשות שום דבר פרודוקטיבי עם הכדור.

איזה צרות, בטי שאל בסולידאריות.

רוצה לקחת אותי לאיזה אירוע משפחתי, יהיו שם יותר אנשים מהגברים שפרומה זיינה וזרקה עד שהיא חגגה יום הולדת עשרים.

באמת הרבה אנשים, בטי הנהן בראשו בהבנה עגמומית ואני זרקתי עליו קצת בייגל'ה וקצת צעקתי על שניהם שאני אישה נשואה ושכל מה שהיה לפני לא נחשב ולא יפה לדבר עליי ככה.

נחשב נחשב, קיפי חזר מהשירותים, על מה מדברים?

על הטרף של ליבי מלפני שהיא התחתנה עם אושר. בטי אמר בחיוך.

תשתוק בטי, יא עומו. התרסתי.

עומו או לא עומו, אני הרבה יותר גבר מבעלך, נשמה שלי.

זה שאתה ביטון ושאתה לובש פייר קארדן, לא עושה אותך גבר, גבר. אלון התערב קצת לטובתי כי הוא הרגיש שנעלבתי והוא קצת הגזים. אבל תכל'ס, פרומה, היו שם די הרבה לא? הוא אמר וחייך חיוך של התפייסות.

בטח, קרצתי לו. הם לא יודעים שקוראים לי פרומה. אחרת אף אחד לא היה נכנס לי למיטה.

אמיתי, פרומיק. אני לא הייתי מזיין פרומה. גם אם היית מבקשת ממ-

גול! גול! איניאסטה הכניס להם מאחורה! את בליל הצרחות של אחרי המשפט הזה אף אחד לא הצליח להבין. בטי התחיל לרקוד סוג של ריקוד קופי כי הוא היה נורא שמח כשעומר שמח. עומר ואלון התחילו להתחבק חיבוקים של גברים אפילו שאלון קצת הומופוב וקיפי נשען אחורה ולעס איזה נאצ'וס עם חיוך של אחרי המספר הכי טוב שהוא עשה בחיים. 

ואני?

סיימתי את הלונדון-פרייד שלי, נישקתי את כולם על הלחי חוץ מאת עומר שהוא אחי ולכן אותו נישקתי על המצח. יצאתי החוצה והתחלתי ללכת הביתה. כבר היתה עלטה מוחלטת ורק פנסי הרחוב זרקו אלומות עגולות של אור על האספלט. איזו גרנד-לאונה צפרה לישבן שלי וכשסובבתי את הראש, ראיתי מאחורי ההגה גור-קופים נורא מרוצה מעצמו, מהנהן בראשו בקצב של בלאק-אייד-פיז כשהוא עובר על פני במהירות לחלוטין מופרזת לעיר.

^טוק. טוק. טוק.^ נקשו העקבים שלי בדרך הביתה, אבל כבר לא הייתי צריכה לדפוק בדלת כדי להכנס. האושר-שלי היה שם, מחוייך, מעביר את שאריות המטבלים לכלי פלסטיק.

איפה היית, ליבי? הוא שאל והדביק לי את הנשיקה הכי אוהבת.

זמן איכות עם אחי. אמרתי וגררתי אותו למיטה.

מה את עושה שם, ערבים שלמים עם אחיך הזה שלך כשאנחנו רואים כדורגל? כמה כבר אפשר לדבר על ספרות יפה וסרטים אירופאים? הוא שאל בלחש, אל תוך העורף שלי, רגע לפני שאנחנו נרדמים, הלחי שלי בכף היד שלו והפנים שלו קבורות לי בשיער.

ערב עם הבנים הוא ערב עם הבנים.

ואתה, שלא תעז להתערב, מלמלתי.