ביום ד' השבוע, ממש שלשום, הייתי בחולון.
עיר משונה, חולון. לאורך רחובותיה הראשיים מתנוססים דגלים מאורכים המזמינים את עובר האורח לפסטיבל הביטלס שייערך בשבוע הבא. הנה תיקון עוול היסטורי: בשנת 65, ממש שנת הולדתי, כמעט כמעט הגיעו ארבעת המופלאים להופיע במחוזותינו, אבל איזה ריב בין אמרגנים - שהפך עם השנים לאיזו אגדה כאילו היה זה מנכ"ל משרד החינוך יעקב (אבא של יוסי) שריד שידו במעל - מנע בסופו של דבר את הגעתם לארץ הקודש. והנה, ארבעים וארבע שנים מאוחר יותר ועם שתי רגליים בקבר, יהיו איכשהוא הארבעה אורחי כבוד של העיר המתאמצת ביותר בישראל.
אני לא יודע מי יעשה קולות של ג'ון לנון בדיוק, האם יהיו אלה ילדות מחוג הג'אז של איזה מתנ"ס מקומי, חוליית הקישור של נבחרת הנערים העירונית בכדורגל, או שדני רובס בכבודו ובעצמו יעלה על אוטובוס קו 92 ויבוא אל העיר הקטנה, אבל אני משוכנע שהמאורע ההיסטורי יגרור אחריו ריצה היסטרית של מאות נשים חולוניות ברחובות העיר אגב משיכת שיער וצרחות במנעד גבוה מן המותר.
יש משהו חינני ומעורר אמפתיה במאמץ העיר חולון להתייפות לקראת הבאים בשעריה. מעודי לא ראיתי כל כך הרבה פיסול סביבתי מפוזר בתחום שיפוט מוניציפאלי מצומצם כל כך. מיני חתולים עם פרצוף של אורה נמיר, גני פסלים על פי ספרי ילדים ידועים, גלעדים למיטב בנינו ואנדרטאות לשואה. עמודי ברזל או נירוסטה, גושי בטון וקורות עץ של מיטב אמני העיר מתנשאים לגובה או לרוחב ומשאירים מעט מאוד מקום לקומץ בנייני מגורים ביניהם. אם, למשל, אתה ילד בן עשר שחי בבלוק ממוצע בחולון ועלה בגורלך להיות השוער במשחק כדורגל שכונתי על הדשא בין הבניינים אחר הצהריים אחד, קרוב לוודאי ששני העמודים שביניהם אתה ניצב נושאים את שמותיהם של שבע עשרה אלף קורבנות מהעיירות קאשה ופירושקי שבשלזיה עילית, או מהכפרים הסמוכים אליהן.
הככר הכי המפורסמת בעיר נקראת ככר סטרומה. סטרומה היתה אניית המעפילים הטרגית ביותר שאתם מכירים. היו עליה 760 יהודים רומנים שניסו לנוס מאימת החיה הנאצית (אהה, "החיה הנאצית"! כשהייתי קטן היייתי בטוח שיום אחד אגיע לגן חיות גדול באיזו עיר מרכז אירופאית נאה, משהו כמו וינה או מינכן או ברלין למשל, ושם אראה אותה, את החיה הנאצית, מאחורי סורג ובריח, כנועה ועייפה וללא בן זוג), אך האונייה טובעה בסוף ע"י הרוסים בים השחור. אתם מבינים, לך תזמין את בת כיתתך לפיצה במוצאי שבת בככר סטרומה, ותנסה לדובב אותה אחר כך לשבת לצידך רגע בחושך על כ"ג יורדי הסירה. אחרי זה עוד מתפלאים על אחוז הגירושים הגבוה בעיר.
האטליז הכי מפורסם ברחוב הראשי, אגב, נקרא פרדייז. תשאלו כל פרה.
-----
נסעתי כי הזמינו אותי לתת הרצאה בפני אולם מלא סטודנטים במכון הטכנולוגי על העבודה הפוליטית שלי. עמדתי על במה מאחורי פודיום מלא כפתורים, כמו איזה חבר מרכז בוועידה של הליכוד, רק שאני לא הבטחתי שום הבטחות לעתיד טוב יותר. את מי שישבו באולם לא יכולתי לראות כי התאורה לא איפשרה, ככה שמצאתי את עצמי בודד לגמרי מול מה שנראה כמו חור שחור עצום מימדים. כדי לא להרגיש לבד לגמרי התחלתי לספר בדיחות ששמעתי מהילדים שלי או כאלה שהמצאתי במקום. וכששמעתי קולות צחוק ידעתי מיד שהכל בסדר ואני לא לבד.
דוגמא לבדיחה ששאבתי מהבן שלי? בבקשה. שאלה: למה בלונדינית שמה בקבוקים ריקים במקרר? תשובה: לאורחים שלא צמאים. אפילו הבלונדיניות צחקו.
סיפרתי להם על הדרך הארוכה שאריק שרון ואני עשינו ביחד מאז שנת 82, ועל איך הדפסתי פוסטר לזכרו בשבוע שחטף את השבץ ואושפז חסר סיכוי, ושכמה חודשים מאוחר יותר הייתי צריך לגרוס את כל העותקים כי ינואר הגיע ושנה התחלפה בשנה והוא בכלל לא מת. הראיתי להם תמונות של כל מיני דברים מצחיקים שקורים בשטחים בזמן האינתיפאדה כמו התמונה הנפלאה של ילד קטן שרץ עם הכפכפים בידיים ברחוב הראשי בג'נין ושני מטר מאחוריו נוסע טנק מרכבה, ושעליה כתבתי "RUN AHMED RUN". ואת הפוסטר שעשיתי לזכרו של עראפת ביום שהוא מת, שכתוב עליו "ערבי טוב", ופוסטר ליום העצמאות החמישים ותשע שכתוב עליו "אישמאח אל יאהוד", ואת הפוסטר ליום השנה העשירי לרצח יצחק רבין, ששמתי עליו תמונה של יגאל עמיר מחייך מכל הלב, וכתבתי על זה "היה עשר". והראיתי להם גם קצת עבודות מדכאות על נושאים בשולי החיים כמו אלימות בתןך המשפחה או הפרעות אכילה או איידס, וכל מיני כאלה שאני מתעסק בהם באין לי דבר טוב יותר לעשותו. אבל כאלה לא הראיתי הרבה, כי הרי עשיתי את כל הדרך רק כדי לשאת חן ולא רציתי להעכיר את האווירה החולונית הכל כך נעימה סתם ככה.
ובאמת הצליח. זכיתי למחיאות כפיים סוערות, שכמותן לא זכורות לי מאז נאום התודה להורי שהביאוני עד הלום שנשאתי בבר מצווה. כל כך הצליח שחשבתי אולי לצאת לסיבוב הופעות בבית יד לבנים שברחוב קוגל או משהו כזה, או לפחות לעשות קול שני ב"היי ג'וד" בערב הביטלס בשבוע הבא. אבל אז נזכרתי שהאפיפיור מגיע למיסה בהר הקפיצה בדיוק באותו יום ומיד ויתרתי על כל העניין.
כי ג'ון לנון יכול להתבצר על גג עיריית חולון ולאיים שירצח את ג'ורג' הריסון ויתאבד כמה שהוא רוצה, אבל אפיפיור יש רק אחד, ואם גדלת בנצרת אתה לא מפספס ביקור של נציגו של ישו עלי אדמות במקום שממנו התחיל הכל. כולם מתלבשים יפה ונועלים נעליים לבנות ומדברים בשקט ומזמזמים מזמורים שנשמעים כמו התחלה לקטע צ'ילאאוט מהבודהה באר בפריז, ולרגע נדמה לך שהערבים האלה יכולים להיות ממש בני תרבות ושאולי יש ממש סיכוי להידברות איתם.
אבל אז בסוף הטקס אתה נכנס לאכול חומוס ברחוב המוסכים ואתה רואה שהערבי נותן לך מהקערה הלא טרייה כי אתה כלום בעיניו, ומיד אתה מבין שאין סיכוי לכלום איתם ושאולי בכל זאת כל מה שנשאר לך לעשות זה להזמין את סווטלנה מאטליז פרדייז לאכול איתך פיצה בככר סטרומה.
ואולי אולי, ביום טוב, אחרי הפיצה היא תסכים לתת לך יד וללכת איתך לנוח מעט על הרוגי המלכות.
שבת שלום.
|
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (25)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
התגובות שלך הם כמו פוסט בפני עצמו, ארוכות ומייגעות.
לגופו: הגבתי לתוכן הפוסט, אין לי מושג למה אתה מושך כל הזמן לכיוון השטחים, אולי כדי שאעריך אותך יותר? תוך כדי מחמיא לעצמך על עיסוקך ותרומתך ותרומת הוריך ומוצאך. שמע זה לא מעניין. הגבתי לחולון ולאנטי שעוררה בך, ומה שכתבת עורר בי אנטי. האמן לישאם בפוסט הבא תכתוב דברי חכמה או סתם פוסט יפה אגיד את זה. כאן חטאת לדעתי, וסתם כתבת דברי הבל.
קח את זה כביקורת ואל תתגונן כל כך הרבה. ואם לא- שיבושם לך.
אני מיציתי את ההתכתבות איתך כאן.
לא מבינה למה אתה מתרגש, להב. אדם תמיד צועק את שחסר לו, לימד אותי חכם סיני זקן, והלא-עירוני הזה (כפרי? מושבניק? קיבוצניק? ירושלמי ירחם-השם?) צמא לאהבה. גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת, בין שיחי השרף, יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב. שווה בנפשך, הוא אפילו מוכן לעבור לגור בחולון.
אהה. א-נ-ט-ג-ו-נ-י-ס-ט.
קודם כל החלטת שאני ממורמר. אחר כך החלטת להתעסק עם ההנצחה שלי.
מה? למה אני מעורר בך סלידה שכזו?
ממש לא נעים.
הנה אני קם בבוקר, הולך בשקט לענייני. פה ושם נותן כתף במקום שבו עזרתי נדרשת.
מכין שיעורים עם הילדים. עובד קצת יותר מדי. מתחבק מעט פחות מדי.
משלם מיסים בזמן. מוחה נגד הכיבוש. מוטרד ממערכת החינוך.
מפחד מליברמן.
שותה קצת בערב (ולפעמים גם בשעות מוקדמות יותר, אבל ששששש, אל תגלה).
ובכל הזמן הזה, כמו צל ענן או ירח שתלוי בשמיים, בכלל בלי שאדע, מסתובב אחד - אתה - שאני מעורר בו סלידה.
בחילה של ממש, אם לשפוט לפי ההתלהבות של הכתיבה שלך.
לא נעים. אפילו לא ידעתי שאני כזה.
בוא אני אגלה לך משהו: אי שם בשטחים יש חבורה של מתנחלים ממוצא אנגלוסכסי, משיחיים משהו, שבמשך שבועות ארוכים מטרידים אותי.
חומרים קשים. כועסים עלי. רואים את הטור שלי במעריב וזה לא מתאים להם.
לפעמים, הם ממש מעוררים בי פחד. מצליחים לערער את הבטחון שלי. לעיתים מעוררים בי את התחושה שאולי מוטב לי לשתוק.
לפעמים עשרים-שלושים מיילים ביום. לא כאן בקפה איפה שאף אחד לא לוקח אחריות על שום דבר - ישר הביתה. טורחים ליידע אותי שהם יודעים איפה אני גר, מה אני עושה. הטפשים ביניהם אפילו מגלים לי מה יעשו לי אם תיפול לידיהם ההזדמנות.
יודע מה? אני מבין אותם. לא מקבל - אבל מבין. יש להם דרייב, אידאולוגיה. פסולים אמנם לגמרי, אבל עדיין שלהם.
ואתה למה באת? לאמוד את החשיבות שלי בחברה? את התרומה שלי לעולם? מה נהיה?
אתה מואיל לגלות לי בשם איזה כוח עליון שאני משמיץ אחרים בכיף. כשממש באותה שעה אתה משמיץ אותי על ימין ועל שמאל.
אם כל כך ישמח אותך להיות חולוני - קום ותעבור לחולון.
עוד לא שמעתי על האדם שרצה לעבור לחולון והעולם עצר אותו.
אם אנשים כמוני מעוררים בך אנטגוניזם, קום ולך.
מה? שמת לעצמך משימה לחנך אותי? לא, כי אם אתה פנוי לחינוך, יש איזה בית ספר לילדים פגועי שיתוק מוחין שאני מעביר בו שיעור פה ושם, שמה-זה-זקוקים לעוד מחנכים.
מה יש לך לעמוד דווקא פה ולבלבל. מה אתה כועס.
כמעט כואב לי בשבילך על הזמן שאתה מבזבז עלי.
שחרר. לא חבל?
חביב ,
אהבתי את הסגנון אם כי ארוך לטעמי ..
אבל נהנתי מהתיחסות אורחים שבבלוג .
טוב,
אז קודם כל נעים מאד.
עכשיו נתפנה לביקורת:
זה לא פלא שינציחו אותך תמורת כסף. סתם מתוך חשיבות של תרומה לחברה או ארוע היסטורי אתה בטח לא תונצח. אבל להשמיץ אחרים? בכיף אתה עושה את זה.
ועניין העץ הוא א-פוליטי. אבל אני רואה שזה ממש לדבר אל הקיר (בטח שמעת את משל הקיר במנהרת הכותל או משהו).
ואני לא חולוני (למרות שהייתי שמח להיות חולוני, תאמין לי בעניין זה) ואפילו לא עירוני אבל אנשים כמוך קצת גורמים לי אנטגוניזם פה ושם.
באמת באמת שלא כועסת. אני חולונית גאה ונמאס לי לפעמים שמשמיצים. גם בת ים סבבה. אפילו ראשון, תל אביב וכפר סבא.
בעצם כל הערים. (ולא הולכת גם בככר סטרומה).. :)
הדברים המעולים שאתה עושה בפוסטרים שלך זה עוד כלום לעומת מה שאתה עושה עם מילים
מה קורה לכם, אנשים?
ביאסת אותי לגמרי.
קודם אתה בא להתארח אצלי, שום נעים מאוד, שום תודה על הכנסת האורחים, ישר משתולל ומשמיץ וזורק בוץ לכל הכיוונים.
מה זה?
איפה הנימוסים הטובים שלך.
אחר כך אתה מתנחם בנחמות לא לך על חשבוני.
רק שיהיה ברור. למגינת לבך, אם מחר אני מת באיזה פיגוע או תאונת דרכים, אתה יכול להיות משוכנע אפריורית שההורים שלי תורמים איזה גן שעשועים או לפחות ספסל באיזו פינת חמד בנצרת עילית, שאני, למרות הכל, נחשב לאחד מבניה.
אז אל תגיד סתם.
ואת הסקופ הזה על העץ שלא צומח בלי השורשים כבר שמעתי מערבי אחד בכפר אטראס ליד שילה, שדחפור צבאי הוריד לו 180 עצי משמש מלאי פרי כדי להעביר צינור ביוב שהקקי והפיפי של המנחלים לא יצטרכו לעשות עיקוף.
שווה להיזהר במזרח התיכון עם משלים שהפואנטה שלהם היא אל נא תעקור נטוע.
אתה כנראה איש קצת ממורמר. או סתם דמגוג.
היכולת לראות רע בכל דבר מעידה על עצמך יותר מאשר על האובייקט.
הרי בכל עיר מוזכרים אורעים ואנשים היסטוריים, חלק מהארועים פחות רומנטים אבל חשובים מאד. בטח פרנסי העיר לא חשבו לקרוא בשמות בשביל שלכותב בלוג יהיה יותר נחמד להזמין נערה לפיצה שם (לא ברור מה נטפלת לחולון דוקא).
מדינה (וגם עיר שהיא חלק ממנה, וגם אנשים בשר ודם) שלא מכירים וזוכרים את העבר אין להם עתיד. ממש כמו עץ . בלי שורשים לא יוכל לצמוח יותר.
לא משנה, אפשר להתנחם שעל שמך לא יקראו כלום. זה מנחם אותי קצת.
את סתם כועסת עלי.
קוגל היא ככר של מכוניות, אל תספרי לי שהלכת שם פעם ברגל, ואל תלכי בשביל להוכיח לי, זה נורא מסוכן.
ובגלל זה היא נחשבת בתכנון ערים ככר בין עירונית, למרות שהיא שער הכניסה לחולון.
ואהיה האחרון לזלזל בחייל מת (או בחייל חי, לצורך העניין) אבל אם תספרי באיזושהי עיר בישראל יותר פסלים ואנדרטאות מאשר בחולון - אני בולע את הפוסט הזה בשלמותו.
וזה בלי שנגענו בהגדלה הכל כך משעשעת של סמלי הערים התאומות לתלת מימד צבעוני א-לה פליימוביל, לא רחוק מאותה ככר קוגל שם.
אבל היא באמת עיר חיננית, אל תביני אותי לא נכון. אישית אני יותר בעד בת ים, אבל זה לא מוריד מערכה של חולון.
אל תכעסי, נו באמת.
אהה.
דווקא פוסטרים אני מעצב במירב האגרסיביות שאני יכול לגייס מתוך עצמי.
המדיה מבקשת.
נסי פעם להסביר לגבר שאשתו איננה שק אגרוף, בצורה לירית.
נסי להסביר לאשה עצמה.
נסי להסביר לנערה בת 12, 13, 14, 15, יודעת מה - שלושים אפילו, שאנורקסיה לא תביא אותה לשום מקום, בצורה לירית.
זה כלום, לכי תנסי להסביר שיש ערבים עם לב אדם, בליריות.
כשאת ניגשת לעשות פוסטר, מוטב לשים נעלי עבודה כבדות, כמו של פועלי בניין, ולכוון ישר לביצים, או לבטן ולפעמים אפילו ישר לראש, כל מקרה לגופו (או לגופה, שוב - תלוי במקרה).
אבל תודה על האמון.
לוקחת את המשפט האחרון שלי בחזרה.. באמת כתוב מקסים. (חוץ מהנתונים היבשים שנתקעו לי בגרון)
ולפעמים גם הם חשובים...
זה בטח כי הוא מעצב פוסטרים כמו שהוא מריץ פוסטים, בליריות מופלאה.
סתם, ניחוש פרוע.
קצת בורות להגיד, שככר סטרומה היא הככר הכי מפורסמת בחולון.. הרי כל אחד מכיר ואולי נכשל לפחות
פעם אחת בככר הדמעות.. הרי היא ככר קוגל.
וחולון.. בת 70, אז איך לא ניתקל באנדרטאות שמכבדות את מאות החיילים החולונים שנהרגו. ורובן הוקמו
רק בשדירה הראשית כאשר מולה ניצב בית יד לבנים.
והתלמידים שמחאו לך כפיים, רובם כלל אינם חולונים.. זה כמו להגיד שבאוניברסיטת באר שבע לומדים רק באר-שבעים..
וחולון מונה קרוב ל190,000 תושבים.. לכן מאד הטרוגנית. כמו כל עיר גדולה. יש בה מהכל.
ואני לא מבינה למה מחאו לך כפיים..
מחיאות כפיים סוערות.
הה , באמת אהבתי את התיאור של חולון ! ולי יש מכר שגר בחיפה ברחוב שארית הפליטה ! גם כן רומנטי, לא ? הטעם הטוב וגם הצדק ההיסטורי הם המצאה ישראלית ייחודית.
זה מזכיר לי את החיה הנאצית של מומיק- דויד גרוסמן
וגם
חייבת להודות
לא הכרתי אפאחד מנצרת בחיים
וגם נהנית מהמילים שלך
אני יודע, אני יודע.
מכיר את עיר הילדים, את מוזיאוני הקריקטורה והמרכז הבין תחומי למולטימדיה והמדיטק. גם במכון הטכנולוגי עצמו לימדתי כמה דורות של מעצבים. מכיר מקרוב את תהליך המיתוג והמיצוב של העיר. וכמובן נתונה לה כל האמפתיה שלי. וגם וגם, לא הייתי מעז לכתוב אף פעם על משהו שאין לי איזשהו ידע סביר עליו. אתיקה.
נשאלת השאלה מאיפה לו, לאדם, הבקיאות הזאת בדמויות מפתח במרחב הפוליטי של עיירות פלך במחוז הגלילי?
חבל, אם לא אבא של יוסי, הביטלס יכלו לעשות יופי של רוקונסרט בהר הקפיצה, לשיר לאפיפיור dear prudence ובהדרן להקדיש לסווטה מכיכר הרוגי את cry baby cry. אחלה קלוז'ר
זה יפה מה שכתבת על חולון
נראה לך שבנדיקטוס רוממותו
יתרשם גם הוא?
הייתי שוקלת לשנן הרבה
'הייל מרי'
בשביל גן עדן עכשיו
הנה
Hail Mary,
Full of Grace,
The Lord is with thee.
Blessed art thou among women,
and blessed is the fruit
of thy womb, Jesus.
Holy Mary,
Mother of God,
pray for us sinners now,
and at the hour of death.
Amen.
תמיד היה את המשפט הזה חולון בת ים
שכאילו מי שמשם הוא לא משהו וגם המקום כך
במשך השנים הבנו שהסטיגמה הדבילית הזאת
ממש אבל ממש לא נכונה
חולון התפתחה בשנים האחרונות ויש בה
הרבה דברים טובים כמו המוזיאון לילדים
וגם בת ים משתנה לטובה
אבל תמיד יזכרו את הסיסמה חובתים (חולונבתים)**
אבל אבל אבל היא לא עיר משונה, חולון.
היא פשוט עיר הילדים.
זו החלטה עירונית מודעת שהתקבלה על ידי ראש העיר ומועצתו לפני כמה שנים, למתג את העיר בצורה כזאת שתזיז אותה מהדימוי הלא כל כך מחמיא שהיה לה.
והם עשו עבודה משובחת עם הדבר הזה. באמת.
כתושבת תל אביב והסביבה ב-40+ השנים האחרונות, אני יודעת שהתדמית של חולון אכן זזה והשתנתה לאורך השנים האלה.
הנה אינסרט קטן מ-ויקי:
"בשנת 1993 נבחר מוטי ששון לראשות העיר. תחת ניהולו של מוטי ששון עברה חולון שינוי תדמית: היא נפטרה מהדימוי הרווח של עיר נחשלת עם אוכלוסייה ממעמד נמוך, ומיתגה את עצמה מחדש כ"עיר הילדים" הישראלית. על מנת לבסס תדמית זו הוקם מוזיאון הילדים הישראלי והוקמו גני סיפור ברחבי העיר (גני משחקים עם מוטיבים עיצוביים מספרי ילדים)."
הפסלים האלה מכה,
כיכר סטרומה כבר ידעה ימים יותר יפים
וגם נצרת שומרת על "סטטוס קוו" שאפילו אריאב לא הצליח למגר.
שבת שלום.