ביום ד' השבוע, ממש שלשום, הייתי בחולון.

עיר משונה, חולון. לאורך רחובותיה הראשיים מתנוססים דגלים מאורכים המזמינים את עובר האורח לפסטיבל הביטלס שייערך בשבוע הבא. הנה תיקון עוול היסטורי: בשנת 65, ממש שנת הולדתי, כמעט כמעט הגיעו ארבעת המופלאים להופיע במחוזותינו, אבל איזה ריב בין אמרגנים - שהפך עם השנים לאיזו אגדה כאילו היה זה מנכ"ל משרד החינוך יעקב (אבא של יוסי) שריד שידו במעל - מנע בסופו של דבר את הגעתם לארץ הקודש. והנה, ארבעים וארבע שנים מאוחר יותר ועם שתי רגליים בקבר, יהיו איכשהוא הארבעה אורחי כבוד של העיר המתאמצת ביותר בישראל.
אני לא יודע מי יעשה קולות של ג'ון לנון בדיוק, האם יהיו אלה ילדות מחוג הג'אז של איזה מתנ"ס מקומי, חוליית הקישור של נבחרת הנערים העירונית בכדורגל, או שדני רובס בכבודו ובעצמו יעלה על אוטובוס קו 92 ויבוא אל העיר הקטנה, אבל אני משוכנע שהמאורע ההיסטורי יגרור אחריו ריצה היסטרית של מאות נשים חולוניות ברחובות העיר אגב משיכת שיער וצרחות במנעד גבוה מן המותר.

יש משהו חינני ומעורר אמפתיה במאמץ העיר חולון להתייפות לקראת הבאים בשעריה. מעודי לא ראיתי כל כך הרבה פיסול סביבתי מפוזר בתחום שיפוט מוניציפאלי מצומצם כל כך. מיני חתולים עם פרצוף של אורה נמיר, גני פסלים על פי ספרי ילדים ידועים, גלעדים למיטב בנינו ואנדרטאות לשואה. עמודי ברזל או נירוסטה, גושי בטון וקורות עץ של מיטב אמני העיר מתנשאים לגובה או לרוחב ומשאירים מעט מאוד מקום לקומץ בנייני מגורים ביניהם. אם, למשל, אתה ילד בן עשר שחי בבלוק ממוצע בחולון ועלה בגורלך להיות השוער במשחק כדורגל שכונתי על הדשא בין הבניינים אחר הצהריים אחד, קרוב לוודאי ששני העמודים שביניהם אתה ניצב נושאים את שמותיהם של שבע עשרה אלף קורבנות מהעיירות קאשה ופירושקי שבשלזיה עילית, או מהכפרים הסמוכים אליהן.

הככר הכי המפורסמת בעיר נקראת ככר סטרומה. סטרומה היתה אניית המעפילים הטרגית ביותר שאתם מכירים. היו עליה 760 יהודים רומנים שניסו לנוס מאימת החיה הנאצית (אהה, "החיה הנאצית"! כשהייתי קטן היייתי בטוח שיום אחד אגיע לגן חיות גדול באיזו עיר מרכז אירופאית נאה, משהו כמו וינה או מינכן או ברלין למשל, ושם אראה אותה, את החיה הנאצית, מאחורי סורג ובריח, כנועה ועייפה וללא בן זוג), אך האונייה טובעה בסוף ע"י הרוסים בים השחור. אתם מבינים, לך תזמין את בת כיתתך לפיצה במוצאי שבת בככר סטרומה, ותנסה לדובב אותה אחר כך לשבת לצידך רגע בחושך על כ"ג יורדי הסירה. אחרי זה עוד מתפלאים על אחוז הגירושים הגבוה בעיר.

האטליז הכי מפורסם ברחוב הראשי, אגב, נקרא פרדייז. תשאלו כל פרה.

-----

נסעתי כי הזמינו אותי לתת הרצאה בפני אולם מלא סטודנטים במכון הטכנולוגי על העבודה הפוליטית שלי. עמדתי על במה מאחורי פודיום מלא כפתורים, כמו איזה חבר מרכז בוועידה של הליכוד, רק שאני לא הבטחתי שום הבטחות לעתיד טוב יותר. את מי שישבו באולם לא יכולתי לראות כי התאורה לא איפשרה, ככה שמצאתי את עצמי בודד לגמרי מול מה שנראה כמו חור שחור עצום מימדים. כדי לא להרגיש לבד לגמרי התחלתי לספר בדיחות ששמעתי מהילדים שלי או כאלה שהמצאתי במקום. וכששמעתי קולות צחוק ידעתי מיד שהכל בסדר ואני לא לבד.

דוגמא לבדיחה ששאבתי מהבן שלי? בבקשה. שאלה: למה בלונדינית שמה בקבוקים ריקים במקרר? תשובה: לאורחים שלא צמאים. אפילו הבלונדיניות צחקו.

סיפרתי להם על הדרך הארוכה שאריק שרון ואני עשינו ביחד מאז שנת 82, ועל איך הדפסתי פוסטר לזכרו בשבוע שחטף את השבץ ואושפז חסר סיכוי, ושכמה חודשים מאוחר יותר הייתי צריך לגרוס את כל העותקים כי ינואר הגיע ושנה התחלפה בשנה והוא בכלל לא מת. הראיתי להם תמונות של כל מיני דברים מצחיקים שקורים בשטחים בזמן האינתיפאדה כמו התמונה הנפלאה של ילד קטן שרץ עם הכפכפים בידיים ברחוב הראשי בג'נין ושני מטר מאחוריו נוסע טנק מרכבה, ושעליה כתבתי "RUN AHMED RUN". ואת הפוסטר שעשיתי לזכרו של עראפת ביום שהוא מת, שכתוב עליו "ערבי טוב", ופוסטר ליום העצמאות החמישים ותשע שכתוב עליו "אישמאח אל יאהוד", ואת הפוסטר ליום השנה העשירי לרצח יצחק רבין, ששמתי עליו תמונה של יגאל עמיר מחייך מכל הלב, וכתבתי על זה "היה עשר". והראיתי להם גם קצת עבודות מדכאות על נושאים בשולי החיים כמו אלימות בתןך המשפחה או הפרעות אכילה או איידס, וכל מיני כאלה שאני מתעסק בהם באין לי דבר טוב יותר לעשותו. אבל כאלה לא הראיתי הרבה, כי הרי עשיתי את כל הדרך רק כדי לשאת חן ולא רציתי להעכיר את האווירה החולונית הכל כך נעימה סתם ככה.

ובאמת הצליח.

זכיתי למחיאות כפיים סוערות, שכמותן לא זכורות לי מאז נאום התודה להורי שהביאוני עד הלום שנשאתי בבר מצווה. כל כך הצליח שחשבתי אולי לצאת לסיבוב הופעות בבית יד לבנים שברחוב קוגל או משהו כזה, או לפחות לעשות קול שני ב"היי ג'וד" בערב הביטלס בשבוע הבא. אבל אז נזכרתי שהאפיפיור מגיע למיסה בהר הקפיצה בדיוק באותו יום ומיד ויתרתי על כל העניין.

כי ג'ון לנון יכול להתבצר על גג עיריית חולון ולאיים שירצח את ג'ורג' הריסון ויתאבד כמה שהוא רוצה, אבל אפיפיור יש רק אחד, ואם גדלת בנצרת אתה לא מפספס ביקור של נציגו של ישו עלי אדמות במקום שממנו התחיל הכל. כולם מתלבשים יפה ונועלים נעליים לבנות ומדברים בשקט ומזמזמים מזמורים שנשמעים כמו התחלה לקטע צ'ילאאוט מהבודהה באר בפריז, ולרגע נדמה לך שהערבים האלה יכולים להיות ממש בני תרבות ושאולי יש ממש סיכוי להידברות איתם.
אבל אז בסוף הטקס אתה נכנס לאכול חומוס ברחוב המוסכים ואתה רואה שהערבי נותן לך מהקערה הלא טרייה כי אתה כלום בעיניו, ומיד אתה מבין שאין סיכוי לכלום איתם ושאולי בכל זאת כל מה שנשאר לך לעשות זה להזמין את סווטלנה מאטליז פרדייז לאכול איתך פיצה בככר סטרומה.

ואולי אולי, ביום טוב, אחרי הפיצה היא תסכים לתת לך יד וללכת איתך לנוח מעט על הרוגי המלכות.



שבת שלום.