זכרונות של עו"ד מזדקן
פוסטים פופולאריים
-
יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
10/5/19 | 5284 צפיות
-
ועדות ומכרזים
12/6/09 | 7746 צפיות
-
בית המשפט
16/9/08 | 1179 צפיות
-
ההנהלה הראשית
19/9/08 | 929 צפיות
-
בחינת קבלה ללשכה
24/10/08 | 1343 צפיות
-
ענינים של הבנה
17/9/09 | 1039 צפיות
פוסטים אחרונים
- עברית קשה שפה 28/8/19
- יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי. 10/5/19
- בנקים - וכיצד מדברים עמם. 3/4/19
- בעיריה עובדים בשבילך. 30/3/19
- אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה. 28/2/19
- חווית שירות (פלאפון) 21/1/18
לגדול בשנות החמישים II
אחד מקרובי משפחתנו היה ממונע. הוא היה ידיד מנוער של מי מבכירי הממסד, ושובץ על כן כנהג שלו. מובן שהרכב היה אצל אותו קרוב בלילות, בשבתות ובחגים. ממש "ליסינג". בתקופה שלפני חגורות הבטיחות, היינו נוסעים עימו לטיולים ברחבי העמק והגליל, כאשר רק המבוגרים נספרים. ילדים היו במושב האחורי, ככל שנכנסו. צהריים אכלנו בד"כ ב"מסעדה קואופרטיבית" בטבריה.
הרכבות שוות פוסט נפרד – אבל נצטמצם. הרכבת הונעה בקטרי קיטור. רק ב-1953 הגיע קטר הדיזל הראשון, ולקח עוד כחמש שנים עד שנפרדו מקטר הקיטור האחרון. בקרונות לא היה כמובן מיזוג, והחלונות נפתחו במלואם כשהם שוקעים אל תוך דופן הקרון, מוחזקים בד"כ על ידי חגורת עור שננעלה בחורים שבה, על וו כדורי בתחתית החלון, כדי לקבע את החלון במצב הפתיחה הרצוי. (ותריסי העץ הכבדים נאחזו בתפסים במשקופי החלון). כילדים, נהנינו כמובן להוציא את הראש מן החלון (כל חובב כלבים יודע איך זה נראה). לא היה חשש מן הרכבת במסילה המקבילה. לא היתה כזו. הבעיה היתה מנוע הקיטור. הפיח והעשן ממנו נקלטו טוב מאד בעיניים. אבל בנופים המתעקלים של המסילה לירושלים, הפיתוי היה גדול מדי (ולירושלים משכו את הרכבת לא פעם שני קטרים...). הרכבת הגיעה עד תוככי תל אביב, מה שאמור היה להיות נכס, אבל פרנסי העיר בחכמתם, פירקו את המסילה, ובשנות הששים כבר עצרה הרכבת בתחנת ארלוזורוב כתחנה סופית, כשתחנה לירושלים נבנתה בדרום מזרח העיר, והיא עומדת בשממונה עד היום. עד לסלילת מסילת החוף, היתה המסילה לתל אביב עוברת דרך לוד, שהיתה למעשה "התחנה המרכזית" של הרכבות בארץ. בפוסט "אקדמיה ופוליטיקה" תיארתי את קו הרכבת המזרחי הזה, שעד מלחמת השחרור עבר דרך טול כרם, ולאחריה, עד לסלילת "עוקף טול כרם" היה מנותק. לא פעם מצאתי עצמי בקרון שנראה מיושן כבר אז. ספסלי עץ צבועים שעוד הסיעו את צבאות התורכים, וכו'. (לא רק כאן. בתחתית של ניו-יורק, 1974, מצאתי עצמי לפתע בקרון משנות השלושים, עם ידיות אחיזה דמויות אגרופן, תלויות ואחוזות בחגורות עור רחבות, עם מאווררים קצרי כנף התלויים מתקרתו. הרגשתי כאילו אני בתוך סיפור של דאמון ראניון) ברכבת היה כמובן קרון מזנון, עם דלפק מכירה ושולחנות לישיבה לסועדים. הקפה/תה הוגש שם בספלי חימר עבים לבנים. כוסות חד פעמיות לא נראו אז.
את המכולת שמול דירתנו הקודמת, החליפה עתה הצרכניה (קואופרטיב "צרכן", שהפך אח"כ לקו-אופ צפון, שהפך לקלאבמארקט – ונרכש בכינוס על ידי שופרסל), שהיתה בעצם מכולת מאד גדולה, שבה זבנים מאחורי דלפק בכל מדור, וכך היית עומד בתור ליד הירקות והפירות, ואח"כ ליד השימורים, וכו'. עד שלפתע נעלמו הדלפקים, ובמרחב החנות הועמדו מדפי הסחורות, ואתה יכולת לבחור את המוצרים, ואז לגשת לקופות. יופי, אין תור יותר. כלומר, אין תור בדלפקים, עכשיו התור הוא ליד הקופות. באמצע שנות החמישים יצאו גם ה"ארטיק" וה"קרטיב". (הקרטיב החליף את הקרחונים הצבעוניים, שצבעם, וטעמם, נסתיימו הרבה לפני שנאכלה יתרת הקרח שבהם). אז, לראשונה, גם ניתן היה לקנות גלידה בקרטונים הביתה. קניות אלה, יחד עם עוד כמה, נעשו בד"כ בקיוסק המסונף לצרכניה. גם שם הבחנתי בתופעה שפגשתי בעוד מקומות. ככל שהזבן היטיב לדבר עברית – את הספרות קרא וחישב בשפתו המקורית.
והספרים. ביתנו היה עמוס בהם. כבר מכיתה א' קראתי כל מה שהיה מנוקד ובהישג ידי. אחי חיכה בקוצר רוח עד שאתחיל לקרוא בלא ניקוד, כדי שיוכל להציג בפני את "חסמבה". מיד כשהבחין שאני מתגבר על האותיות נטולות הניקוד – הציג בפני את יצירת המופת הנ"ל. בעמוד הראשון היתה שורה אחת בגודל שהתאים לי, ומיד אחריו מסגרת גלית ובתוכה, בדפוס קטן וצפוף, מכתב שתפס את כל העמוד. בדיוק בשביל הפרעות הריכוז והקשב שלי. אחרי מס' שורות הונח הספר – לאכזבתו הגלויה מאד של אחי. חזרתי אליו, כמובן, לאחר מס' שבועות, והמשכתי ממנו לשאר הכרכים שהיו בספרייתנו. [בכתב קטן וצפוף עוד יותר, נתקלתי שוב כעבור למעלה מעשרים שנה, כאשר נטלתי הלוואה מובטחת במשכנתא. היססתי אז אם כעו"ד, לא ראוי שאקרא את החוזה טרם שאחתום עליו. אלא שאז נפלו עיני במקרה על סעיף שכלל תמליל בנוסח המקורב לזה: "הרבית הנקובה בחוזה זה תשתנה מדי פעם על פי החלטת הבנק". החלטתי שלמען בריאות עיניי, ראוי שלא לאמצן בקריאת עוד אותיות כאלה]. היתה כמובן גם ספריה ציבורית בשכון. וכתולעת ספרים מן המנין, הייתי מבקר בה בכל עת שנפתחה כדי להחליף ספרים. ועד שתיפתח הספריה בפעם הבאה, קראתי לא פעם גם את ספרי "אבנר כרמלי" וכו' ששאל אחי. כך, בנוסף לספריה שבביתנו, גם התוודעתי לספרים שלא יועדו מלכתחילה לבני 8-9. בין הספרניות, היתה אחת שידעה טוב ממני מה לא ראוי שאקרא. למדתי על כן לקחת ספרים "לגדולים ממני", רק כשהיא אינה שם. תוך זמן לא רב הגיעה העת להחזיר ספר כזה, בתורנות שלה. "אתה קראת את הספר הזה?" שאלה בפליאה. "כן". "אז אם כך..." – מאותו יום יכולתי לבחור מן הספריה בלא מגבלות.
בסביבתנו היו שני בתי קולנוע של קיץ. ראיתי עם הורי מצד אחד, בקולנוע 'כרמל', שיסודותיו מכוסים היום על ידי ה"סיטי-סנטר", את "מסייה וורדו" (1947) של צ'פלין – לא בדיוק סרט לבני 8, אבל מסתבר שאיכות מדברת כמעט לכל גיל. אני זוכר קטעים ממנו עד היום. ומצד אחר, בקולנוע 'תכלת' בבת גלים, שהפך אח"כ לאולם חתונות ויתכן שזה ייעודו גם כיום, את הקומדיות והמלודרמות במשקל נוצה (וגם איזו אופרטה מוסרטת או שתיים), שהובאו אז במסווה "קו-פרודוקציה אוסטרית", הואיל ולמרות הביקוש הפוטנציאלי, לא ניתן היה להביא לארץ סרטים גרמניים. שחקנית אחת משם עברה גם לקולנוע הצרפתי, ומשם – לכל העולם. רומי שניידר. אבל ברבים מסרטיה אז, הופיעה גם אימה, מגדה שניידר. מובן שמגיל 10 בערך, כבר היינו הולכים כחבורת ילדים לסרטים שעניינו אותנו (מערבונים וסרטי מלחמה, אלא מה?). עוד זכור לי כאשר הוכפל כמעט מחיר הכרטיס מ-125 פרוטה ל225 פרוטה, ואח"כ עוד ל-425 פרוטה. אבל לא נשברנו. ההורים שילמו.
אף אחד פרט לבנק לא ספר בפרוטות. 10 פרוטות נקראו בפי כל – גרוש, וכך ספרנו, ארבעים ושניים וחצי גרוש. ב-1960 נשבר גם בנק ישראל. הפרוטה נעלמה והגרוש הפך לאגורה.
טלפון רכשו הורי רק ב-1958. עד אז, כאשר נעדרתי מלימודים, הייתי ניגש לטלפון הציבורי מופעל האסימונים, ומטלפן ממנו לאחד התלמידים שבביתם היה טלפון, כדי לקבל את שיעורי הבית. באמצע שנות החמישים עלו לארץ קרובי משפחה מארה"ב. הם הביאו עימם כמובן את הריהוט המקובל מארה"ב, והכנסותיהם גם איפשרו רמת חיים גבוהה למדי. דבר ראשון – הם הזמינו טלפון. אלא שבאותה עת, לא "הזמנת – קיבלת". היתה רשימת המתנה בת כמה חודשים לפחות. האשה, שעבורה היה הטלפון חלק מאורח החיים עד עתה, התקשתה להמתין. כאשר הגיע תורה, והטלפון הותקן, היא נשמעה אומרת: "כל הזמן לא היה לי טלפון. עכשיו, שיש לי – אין לי לאן להתקשר. לכל האחרים אין."
ולא כתבתי על בריכת בת גלים, על המצעדים, על מבצע סיני, ועל... ועל... |
תגובות אחרונות
-
ronijavinski
בתגובה על מצוות ניחום אבלים
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
-
תנועת כמוך
בתגובה על עברית קשה שפה
-
תנועת כמוך
בתגובה על בעיריה עובדים בשבילך.
-
תנועת כמוך
בתגובה על בנקים - וכיצד מדברים עמם.
-
bonbonyetta
בתגובה על אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה.
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה רבה,
בשנות השמונים כבר הייתי עו"ד גמור. הסיכוי שאחזור לקרוא עלילותיה של החבורה המחליפה, כעוד שכנער כבר חדלתי מלקרוא את עלילותיה של המקורית...
בקיצור - לא קראתי.
בדרך כלל, כשאנו אומרים שאיננו מבינים תופעה אנושית כלשהי, אנו בעצם מבינים אותה היטב. את התופעה של הקושי למצוא סתם גלידת ווניל, אני באמת לא מבין.
מחקרים בארה"ב הראו שזהו הטעם המבוקש ביותר.
ההגיון המסחרי היה מחייב על כן שגלידה זו תהיה גם הנפוצה ביותר.
אז מי שמבין - מתבקש להסביר לי.
חסמבה חסמבה חסמבה!!!!
האם קראת גם את עלילותיה של החבורה השניה, שהחליפה את ירון זהבי, אהוד השמן ומנשה התימני, מתי שהוא באמצע שנות ה80?
ואגב הגלידות, על אף גילי הצעיר (יחסית) אני מתגעגע לגלידות בקרטון של "סנוקרסט". הקרטון נעלם לטובת מארזי פלסטיק מקושקשים, שוקו וניל סתם נדיר למצוא, וסנוקרסט עצמה - נרכשה על ידי מי מענקיות המזון או פורקה על ידי קולגה (תארו לעצמכם איזה כיף זה להיות המפרק של חברת גלידות...).
וכרגיל, פוסט משובח.
ראוי לזכור כי כל אחד מאיתנו היה בן 16 בשנה אחרת.
16, אצלי, היה ב-61'. אז עדיין הקרין גלאור מערבונים, אוריון סרטי "מאצ'יסטה", ומירון - סרטים "נורמאליים.
אשר לכתבי עת, "בול" יצא במחצית שנות הששים, למיטב זכרוני, ונגס קשות ב"העולם הזה", בהיות כולו "השער האחורי" שלו. ב-66 הוא יצר שערוריה כאשר הצנזורה הבטחונית פסלה מאמר מעורפל בשם "ישראלים ברצח בן ברקה?" ובכך הפכה שטויות של צהובון - לחדשות של ממש.
את "המורה החושנית" לא הכרתי. אפשר לשאול ממך את העותקים?
היה הירחון "גמד" שהתמחה בבדיחות חצופות וצילומים של בגדי ים ממולאים בנשים.
אני חושב שלעניין גיל 16 קולנוע "מירון" בחיפה של הצגות יומיות, וכן
חוברות "בול" ועל כל אלה ספרי "המורה החושנית" בהוצאת הספרים מזרחי,
אלה יידונו בפורום "בדלתיים סגורות". :-)
תודה,
אז לפני עשרים שנה עוד היו ספריות?
לפני שנים ספורות, כאשר צעיר בני נרשם לאוניברסיטת ת"א, יצאנו עימו לחנות הסטודנטים שם (דיונון?). התפעלתי מכמות הספרים הטובים, והקלאסיים, שהוצגו שם למכירה.
ברור שאם לא היו קונים - הספרים לא היו מוצגים שם.
וזה אחרי שנים שמערכת החינוך מקצצת בעברית וספרות ללא רחם.
אז או שהמערכת לא דפוקה עד כדי כך - או שהבית עדיין חזק דיו לאיין את השפעות בית הספר.
אתה יודע...עם כל הדברים האלה שלא הספקת לספר עליהם, אף אחד לא יכעס אם הפוסט המקורי שזכה לדור המשך יזכה גם לנכד (ואולי אפילו נין). הקהל רוצה עוד.
סתם לידע כללי, מה שסיפרת על הספריה והספרים חזר על עצמו גם אצלי - אותו עניין של ספרים "למבוגרים" וספרנית שממליצה... אחד לאחד.
אפיל קראתי את (מירב) ספרי חסמב"ה. חלקם עדיין נמצאים אצלי באחד הארונות בחדר.
לא צריך לחכות.
כשהייתי בן 16 החלו להגיע לארץ סרטי אינגמר ברגמן הראשונים, "תותי בר", "מעיין הבתולין", "החותם השביעי", ואפילו קומדיה "שעורה בעין השטן".
אלה עניינו אותי.
סרטים פורנוגרפיים הוקרנו בארץ מאוחר יותר. אל תשכח שבאותה עת היתה עדיין צנזורה מאד פעילה על סרטים. הם היו רגישים מאד בנושאי מין. עם אלימות הם דווקא הסתדרו לא רע.
שמח לשמוע.
מ"חסמבה" קראתי כמעט את כל הסדרה. למרות שהכרכים האחרונים לא השתוו לראשונים, מה שקורה פעמים רבות כשההצלחה הכספית גוברת על השיפוט המקצועי של הסופר.
בענין הקנין הרוחני על דמות, זכורה לי גם פרשת דודו גבע והברווז שלו, שדיסני חשבו שהוא משתמש בדונלד שלהם. שם הפסיקה היתה הפוכה, אבל שם זה היה מול אמריקאים...
הן לא אובחנו, כמובן, וגם להורי סיפרו על "בשלויות". אבל הן בהחלט היו.
את האבחון העצמי שלי עשיתי כעבור עשרות שנים, כשראיתי איך קוראים לזה אצל אחרים.
אמרתי לך כבר שאתה עושה לי את הקפה של שישי בבוקר
טוב יותר? אי אפשר לככב פעמיים ב 24 ש' אחזור לעניין.
לעניין חסמב"ה, אלה היו הספרים שלי, המערה החשמלית, ירון
זהבי, תמר סגנית חסמב"ה ועוד, אפילו "הפושע" הגדול שם היה
תמים מאוד "אלימלך זורקין", זה שם של פושע? אלימלך?.....
הספרים האלה לדעתי עיצבו "אילפו", את הנוער של אז, מעניין כמה
יוצאי יחידות מובחרות בצה"ל הגיעו לשם בזכות אותם ספרי חסמב"ה
מרתקים.
לימים השתנתה החברה, והתמימות חלפה מהעולם וגם הרכבות ועוד.., וחסמב"ה
הפך להיות גם פס"ד ידוע בקניין רוחני, פס"מ ת"א - א 1437/02 מוסינזון נ' האפרתי .
אלמנתו של מוסינזון תבעה מי שכתב "פארודיה" המבוססת על כישלון הדמויות בספר
משלו שבעצם משקף את החברה הישראלית והריגרסיות הערכיות של כולנו, (למשל
אריק שרון לוחם ואחר כך בעל חוות מליונרים מאיים יווניים ועייזר וויצמן ומתנה
קטנה של כ 300,000 דולר).
השאלה המשפטית שעמדה היא האם דמות ספרותית ולא אמיתית ראוייה להגנה, התשובה
הייתה כן, אלא שמאחר והספר הוא פארודיה בדומה לקריקטורה, אזי מותר.
סוף שבוע נעים :-)
ברור.
אבל מה שהפתיע אותי מאוד: מה, כבר אז אבחנו הפרעות קשב וריכוז? הורי היו בטוחים, כמה שנים מאוחר יותר, שזה רק בגלל שלא הבשלתי מספיק בגן חובה...
תודה רבה לך,
מדי פעם ראוי להיזכר ש"הימים הטובים ההם" לא תמיד היו טובים כל כך.
אריאל,
את הפוסט הזה וקודמיו צריך לשמור כתיעוד היסטורי לדורות הבאים: בחיי, גלידה משפחתית בקרטונים...עד עכשיו אני יכולה להרגיש את טעם הקרטון...
ואסימונים לטלפון...בפעם האחרונה שראיתי אחד כזה, וזה היה לפני המון זמן, הוא היה מושחל לקישוט בשרוכי הנעליים של הבכורה שלי.
רק אתמול מישהו הזכיר לי כמה זמן היה צריך להמתין להתקנת טלפון. נדמה שזה קרה בחיים אחרים.
פשוט נפלא. תביא עוד הרבה כאלה
אכן, לו נחשבה דעתו של אבי בעניינים כאלה - היו הם כנראה חיים בלי טלפון את מלוא אריכות חייהם...
טלפון ב-1958? פויה, בורגנים....