| היא ישבה במקום בו לא היה סיכוי שיוכל לראות אותה. מהאופן בו אכל, היא ידעה שזאת המנה הקבועה שלו. לרגע השתעשעה במחשבה על תגובתו לכשיראה אותה מולו. "מה את עושה פה?" הוא יצחק במבוכה. "שמח לראות אותי?" ראיון העבודה אליו הלכה בקרבת מקום, נשמע כמו תירוץ עלוב. הוא יחשוב שהיא באה לשם במיוחד, והיא לא רצתה להתעסק במה הוא יחשוב. בכלל, היא חשבה לעצמה, למה היא מתעסקת כל כך במה אחרים חושבים עליה? "כן מאד, אבל גם לא...". למרות ההפתעה, הוא יענה לה לעניין , חשבה. הוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד שליטה.
כשנכנסה למסעדה, עוד קיוותה שהוא לא יהיה שם, היא ידעה שאם יבוא, היא תראה בזה סימן. הסימנים האלה שחיפשה הכבידו עליה. מנהג חדש וכל כך מטופש שסיגלה לעצמה. ממי היא סיגלה לעצמה את המנהג הזה, תהתה. ממנו. הוא תמיד חיפש סימנים, אבל לא באמת עשה איתם משהו כשהם באו. בשביל מה היא היתה צריכה להיכנס הנה. ואם יבחין בה, ואם יביט בה באותו מבט שהביט בה אז? מה יקרה אז? מה היא רוצה שיקרה? בשביל מה נכנסה למקום הזה? היא החליטה. היא יוצאת משם וזהו. היא שילמה על המשקה ונעמדה, 'אם הוא יבחין בי עכשיו, זה סימן שהיה צריך לראות אותי'. שוב היא עושה את זה. סימנים ארורים. לפתע שמה לב שהרים את ראשו והביט לכיוון הכניסה. את מי הוא מחפש? אולי אותה? למה שיחפש אותה בכלל? כמו מתוך הזמנה, הנייד שלו צלצל. זה סימן- היא חייבת לצאת משם כמה שיותר מהר. "תודה", היא לחשה לעמוד שהסתיר אותה. שניה אחרי שאלה עצמה אם יכול להיות שכרגע אמרה תודה לעמוד. מה היא חשבה לעצמה לעזאזל, מה?
רחוב לינקולן מעולם לא נראה מזמין כל כך כמו היום. בשביל מה היא היתה צריכה ללכת לראיון העבודה הזה? בשביל מה היא נכנסה למסעדה הזאת? הדלת נטרקה מאחוריה והיא נשמה את כל האוויר ששכחה לנשום כשהיתה בפנים. צלצול הנייד הקפיץ אותה והיא הבינה שהנה, הוא קלט אותה ועכשיו הוא מצלצל שתחכה רגע. אבל לא, זאת היתה המזכירה במקום בו התראיינה שעה קודם. "עינת שלום, איריס מאד התרשמה ממך, ומאחר והתבטלה לבוס ישיבה, היא חשבה שאם את עדיין באזור, אולי תוכלי להיכנס אליו עוד היום?!" איזה מזל שהיא נשארה באזור, איזה מזל שנכנסה למסעדה. ברור שהוא לא ישים לב שהיא שם. זה לא שהוא ציפה שהיא תהיה שם. זה היה סימן. סימן להתחלה חדשה. היא משאירה אותו מאחור ומתחילה לעבוד במקום חדש, עם משכורת טובה. "עינת, הבוס יושב במקום אחר, אבל זה ממש קרוב, את יכולה ללכת לשם ברגל, אם את עוד פה", היא לא היתה צריכה לרשום את הכתובת. בצעדים בטוחים הגיעה אל הבניין. בשירותים המעוצבים שבקומה הגבוהה, היא הביטה בעצמה והיתה מרוצה. אף אחד לא רואה את הסערה שעברה עליה בשעה האחרונה. היא נראית מצויין עם שימלת הקיץ שלה. והיא מוכנה TO LET GO ולהתחיל מחדש. (באנגלית זה נשמע לה הרבה יותר מבטיח)
"הוא בדיוק נכנס" , חייכה המזכירה הצעירה, את יכולה להיכנס אליו למשרד. היא פתחה את הדלת ונכנסה מחוייכת אל המשרד המעוצב. "שלום, אני עינת" "אני יודע", הוא אמר וסובב את הכסא כדי שתוכל לראות את פניו. "התגעגעתי אליך".
|