התיישבתי במיטה מזיע לגמרי,זה היה אמצע הלילה,אני לא בטוח איזו שעה, נטפתי זיעה למרות שהמזגן עבד במלוא העוצמה,עבר בי רעד,צמרמורת בכל הגוף,ישבתי שם בחושך מנסה להקשיב ללב שלי,לדופק,אבל לא שמעתי כלום,לא הרגשתי כלום,היו רק הדים של החלום שחלמתי,”היא לא תיתן לי אף פעם מנוח,היא רק תגרום לך לרצות לברוח,היא לא תיתן לך אף פעם מנוח, היא רק תגרום לך לרצות לברוח" אחרי כמה דקות הדלקתי את האור,נכנסתי למקלחת,עמדתי מתחת למים שעה ארוכה,לא הרגשתי אם הם היו קרים או חמים זה לא היה חשוב,רק עמדתי שם,נותן למים לשטוף את גופי,יצאתי מהמקלחת עטוף במגבת והכנתי לי נס קפה,כרגיל לא היה לו טעם,הכנסתי דיסק למערכת והקשבתי למוסיקה,אבל לא באמת שמעתי משהו...... מוות קליני-מוות קליני מוגדר כמצב זמני בו הלב מפסיק לפעום ולספק דם למוח אך רקמת המוח עדיין חיה. אני הייתי במצב של מוות קליני כבר יותר מחצי שנה,הלב לא פועם אבל המוח ממשיך לעבוד כרגיל....sometimes i think to bleed myself just to know im alive לשום דבר כבר לא הייתה משמעות,האוכל היה תפל,השתייה ריקה מתוכן, כאילו חוש הטעם,הריח,הראייה,המגע,השמיעה עבדו כרגיל,אך לא הרגשתי כלום,העבודה לא הביאה סיפוק,לא הצלחתי לקרוא אפילו עמוד אחד בספר, הכל היה מכני,רובוטי,לא הרגשתי כלום,לא שימחה ולא עצב,לא אהבה ולא שינאה,מוות קליני. ואת,את היית בכל מקום,בכל פעם שעברתי ליד בית הקפה שלנו,המסעדה שלנו,הפארק בו רצנו,ובבית,בבית היה הכי גרוע,היית בכל מקום,מברשת השיניים שלך באמבטיה,החולצה שלי שנהגת ללבוש למיטה,התמונות שלך,ספל הקפה שלך,בכל מקום שהסתכלתי היית שם,מסתכלת, ,מאשימה,מזכירה,לא נותנת לי מנוח,תזכורת תמידית לטעות שעשיתי. בגדתי בך,לא,לא בגדתי בך,גרוע מזה,בגדתי בנו,חצי שעה של חולשה,תענוג חולף,סקס חסר משמעות,וזהו,הכל נגמר,את לקחת את הדברים שלך והלכת,אני עדיין רואה אותך יוצאת מהדלת.... ואני,אני נשארתי במצב של מוות קליני,הלב לא עובד,אבל המוח,המוח מספק תזכורת תמידית לאותה טעות שעשיתי. אולי הגיע הזמן לברוח,לברוח לדירה אחרת,למקום אחר,למקום שבו הזכרונות ירפו,לברוח מהטעות או פשוט להמשיך בהלקאה העצמית הזאת?? זה לא באמת משנה למי שמת.... |