צטט: 1909 2009-05-08 13:27:52

לאונרד כהן- הציפייה משתנה בהתאם להווה

בעזרת חברים, אפשר לשמר את העבר. בכל פעם שפגשתי אחד מהם, לאחר זמן מה של ישיבה ושיח פורה, יכולתי למצוא עצמי נובר בקבצים המאובקים של אירועים נשכחים. כך קרה ועדיין קורה כשמתנגן שיר מוכר, כמו שעון מעורר, המכוון אל זמנים שכבר היו. אני מתעורר אל אותה נקודה, הכי קרובה להרגשה האמיתית. זו שחולפת אחרי כמה שניות ומותירה אותנו עם שום דבר, פרט לנוסטלגיה.

האם אנחנו מספרים את האמת לכולם? האם אנחנו מפחדים מאינטימיות? האם אנחנו מתחשבים באי הנוחות הכלכלית או הגיאוגרפית של האנשים שאנו דורשים ומבקשים סביבנו? לא תמיד.שלא כמו העבר, יכול העתיד להכיל בו חרטה, כשהוא נושא אותנו אל שאלות חדשות, המבקשות יחס גם הן.

הכל יחסי יאמרו חלק מאיתנו. כשהיינו קטנים, תמיד פחדנו לדבר עם הבחורה שגדולה מאיתנו, כי אנחנו כאלו קטנים. היא כזו יפה, אנחנו לא. בסופו של דבר יגיע הילד השקט ההוא, ובלי לומר מילה, כמו סופו של חלום ריק, הם יתרחקו יחד מהפריים. אז יעברו תקופות קצרות וארוכות, ואז נצטרך להפסיק להיות ילדים עם חלומות. נצטרך להיות מבוגרים, עם מסקנות ותשובות. אך מה זה מבוגר? מהי תשובה?

מספר החלומות שלנו מצטמצם בערך למספר האנשים שראו אותנו עירומים וחשופים. אולי אלו הרגעים שבהם אנחנו אמיתיים, או אולי מודים בכל. התרופות שלקחנו, המילים שאמרנו, הדברים הגדולים שניצחו אותנו.

יש פעמים, בהן ההצלחה של הקרובים אלינו יכולה להלחיץ אותנו או להפוך אותנו לפחות מפרגנים. הפחד שאולי נישאר מאחור, חסרי משמעות, גורמת לנו להדביק את הקצב ולצמצם את הפערים. צריך ללמוד להישען, כי לבד תמיד יותר קשה, אך הישענות חזקה תוכל להעמיס על אותו העזר, עד שתעקם אותו.

בפעמים אחרות, נמצא עצמנו שוכחים מהקיום שלנו, ביטול ה-אני משאיר אותך כמו זרקור בודד שמאיר את אותם אלו שנמצאים סביב. המשמעות אובדת גם כאן, אך לא לחינם, אלא הופכת אותנו לאמצעי המקדש את אותם אלו שיודעים לכוון טוב יותר. הפרגון שלנו צריך להיות אמיתי, נטול שורות ביניים. בצורה הזו, כמו המינוס והפלוס בסוללה, נוכל לייצר בכוח משותף דבר חד חזק והרמוני, פוליפוניה מושלמת.

האופטימיים והפסימיים, מנהלים את אותו ויכוח כבר נצח שלם ונראה שלא יחדלו לעולם לנסות ולהבין את התשובה. בזמן שהעולם עטוף חשיכה וכאוס, ומנגד החיוך האמיתי והלא מזיק, עולה הצורך להחליט. האם צריך לשכוח מההצעה המושלמת שקיבלנו? האם אנחנו שומעים את צלצול הפעמון שקורא לנו? כי בכל דבר, וגם בנו, יש סדק. אך הסדק הזה, ששומט את האדמה תחת המושלם שאחריו אנחנו תרים בתשוקה, הוא זה המאפשר לאור לחדור מבעד לחושך, להגיע ולגעת בנו.

אני מתעורר מרצף המחשבות האלו, לשמע מחיאות כפיים הנשמעות כמו ברד שמתרסק על גגות ברזל. DVD של לאונרד כהן. אין מילים. האוקסימורון הזה - שמחה מלנכולית - מהדהד לי בראש. קשה לי להחליט אם בסוף ההופעה הזו מה אני מרגיש, אני רק יודע שזה הצליח לגרום לי לזוז באי נוחות, לתהות ולהרהר, לחשוב ולחדול. לאונרד כהן הוא אומן מילה, נוכחותו על הבמה היא מרגשת ומהפנטת. יחד איתו מנגנים ושרים אמנים מיוחדים ומקוריים, והמכלול כולו גורם לך לקוות שההופעה הזו תימשך לנצח.

מחשבה אחת משמחת נשארה איתי ממש עד עכשיו, הוא עוד מעט בא לארץ.