מצחיק,

איך דווקא עם אנשים אחרים,

אני אמא

פחות טובה

בעיני,

ובכלל,

מרוב שאני מתאמצת.

הלכתי עם נעמי ועם חברה,

וכשרציתי להניח את הקטנה בעגלה,

היא מרדה,

כמו שהיא נוטה לעשות,

לעיתים.

והבכי שלה,

המניפולטיבי משהו,

שביום יום

אני מתמודדת איתו,

בשלווה,

שלא לומר-

בכבוד,

ערער אותי לגמרי.

אז הרמתי אותה מהעגלה

ולקחתי אותה בידיים (10 קילו!)

כדאי שלא תבכה,

שלא יחשבו

חלילה 

שאני

אמא

גרועה.

אחר כך

התעשתתי,

ועשיתי

מה שבדרך כלל

אני עושה,

ובכל זאת התעקשתי

על העגלה

ונעמי בכתה

בכי אמיתי הפעם

של עלבון,

כי מה פתאום

אני ככה מבלבלת אותה,

וחוץ מזה,

אם היא תבכה מספיק,

אני ארים אותה,

הרי.

אבל לא.

והיא בכתה.

ובפעם הזו,

ידעתי

שבעצמי

הגשמתי את

פחדיי,

והייתי לאמא

פחות

טובה

באמת.

.