טוב, אני יודע שזה הכי שנות השמונים להגיד שתל-אביב זאת עיר ללא הפסקה, אבל איכשהו, בכל פעם שאני חוזר מהפרוור הצפוני של הורי לדירה הישנה-משופצת-מחולקת שלי בתל אביב מתחשק לי לצעוק לה לעצור רגע.

זה לא משנה מה אני עושה, תחושת הרדיפה הזאת נדבקת בי כמו ערפיח ביום מהביל בלב איבן גבירול. לאחרונה הורדתי אפילו את האבק מהתקליטים הישנים, אבל גם לא האוסף השרוט של סטיבי וונדר מוציא אותי מהפרנויה.

אז תל-אביב. תעצרי רגע כדי להריח את הכלניות. קחי אוויר ותתבונני ארוכות על הסנוניות, כי כל כך היית מרוכזת בעצמך שפספסת את הנחליאלי. תעשי את זה, בסדר? בשבילי?