כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    lean on me

    ראיתי פעם סרט שנקרא lean on me. הסרט היה מקומם למדי, אך את הכותרת אני לוקחת איתי לכל מקום.
    הבלוג הזה הוא מעין ראי לנפש. קופסת תכשיטים שניתן להניח בתוכה מחשבות ורגשות המבקשים להם דרך החוצה, מחפשים אפשרות למצוא להם פה וצורה, ואינם יודעים איזו עין תשזוף אותם, ומתי, ואי מי, יגיב להם אם בכלל. הכתיבה מקלה מאד, מסייעת להרגיש ומסייעת לחשוב. הידיעה שאי מי עשוי לראות את הדברים יש בה מן ההצצה למקום אסור, מן המשחק בין הראוי והלא ראוי הדרים בכפיפה אחת. . .

    0

    התמודדות עם

    13 תגובות   יום שישי , 8/5/09, 19:56


    הן באו כדי לרכוש מקצוע, כדי ללמוד את רזי העיסוק, כדי לבנות קריירה, כדי לתרגל ולהפנים  מיומנויות, כדי לקבל ניסיון, לקנות מומחיות, כדי להיות מקצועניות.


    בואו ונגיד שהן באו ללמוד שחיה. לעיתים הן מוכנות לשבת רק בבגד ים ליד הבריכה. לא תמיד, לפעמים, כך הן אומרות, קר שם... . לעיתים יש כאלה אשר מוכנות לשבת על שפת הבריכה, אבל רק להכניס את הרגלים למים , וגם זה  תוך מחאה, רטוב שם. אבל לעמוד בתוך המים?  ואפילו תחילה עד הקרסולים, אחר כך עד הברכים, ואולי אחר כך לדקה אחת בלבד לשבת בתוך המים - (חלילה לא בעמוקים אלא במים הרדודים) ? עד כאן!  הן חוששות. הפחדים עוטפים אותן. הן לא מוכנות.



    אני מלמדת שחייה שנים ארוכות. מעטות הן אלה המגיעות כדי ללמוד לשחות והן שחייניות מעצם לידתן. עומדות על שפת הבריכה, קופצות בחן לתוך המים, ובאופן טבעי, בתנועות ידים בוטחות, חוצות את הבריכה לאורך ולרוחב. אלה - צריך ללמד אותן סוגי קפיצות, דרכים שונות לשחות, איך לצלול, אבל הן שם. זה שלהן. אין ספק.




    יש כאלה שבאות עם חשש, אבל מוכנות להתנסות. פוחדות - איך לא - שייכנסו מים לאף, שייכנסו מים לאוזן, שמא תטבענה. אבל הן מקבלות הנחייה, תמיכה, חיוך, ולמרות הפחדים , או ליתר דיוק עם הפחדים המלווים אותן, נכנסות למים, ולאט לאט רוכשות את היכולת. רוכשות בקיאות, מפתחות  כושר, ואז מתגלה גם כישרון ומגיע הסיפוק.



    את אלה לכבוד ולעונג ללוות. אני רואה אותן רועדות על מדרגות הברכה, ואני יכולה לעלות בדמיוני כיצד תיראנה בעוד שנתיים שלוש. איזו גאווה מקצועית תהיה לראות אותן.




    אבל אלה שבאו עד לבריכה, וכל טיפת מים מפילה עליהן אימה, שקשה לשכנע אותן להכניס אצבע למים, וזו משימה קשה מנשוא עבורן, שעצם הריח של המים (מכירים את הריח של הבריכה, את "ניחוח" הכלור המכה באף?) שעצם הצבע של המים (וזה תמיד תכלת מקסים המתחלף בעמוקים לכחול עמוק) גורמים להם לרתיעה ולחלחלה. ובכלל הן מרגישות כמו אלה ששודדי הים היו מוציאים עליהם גזר דין מוות על ידי כך שהיו צועדים בעינים קשורות על גשר , והופ - נופלים אל תוך הים, וזה סופם המר.



    איך מלמדים אותן לשחות? איך מביאים אותן אל מדרגות הבריכה? איך משכנעים אותן? האם לוותר? (אני לא רגילה לוותר)  אם יש סיכוי? (אני סבורה תמיד שיש סיכוי לכולם)  - ואני עומדת על שפת הבריכה, ספק תוהה, ספק מתוסכלת, ספק נבוכה, ספק תמהה, זה אני ? זה בי? זה הן? איך אני מתמודדת עם זה?


    ואולי זו מלחמת הישרדות שלהן, שהן מותחות עד הקצה את יכולתן?


    אולי צריך לתת להן זמן הבשלה?


    ואז - מה תפקידי? לדחוף? לעודד? לחכות בצד? 


    מצוקה קשה ....




     










    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/6/09 10:40:

      שלוםשלום

      כנראה שמתוך נסיון לשמור על פרטיות האנשים שאותם תארתי, לא הסברתי כהלכה  במי  מדובר. הפוסט מדבר על סטודנטיות המכשירות את עצמן להוראה, שהפלטפורמה עליה אני נפגשת איתן היא שעור מתודיקה - הכשרה להוראה ועבודה מעשית - התנסות - בבית הספר.

      אני לא עובדת  עם תלמידי החינוך המיוחד, אלא עם מורות לעתיד, שחלק מהן תהיינה מורות לחינוך מיוחד. מי שאיננה מסוגלת לארגן את עצמה לעמוד בפני כתה, שחסר לה ה"אומץ" לעשות זאת, ולא בפעם הראשונה אלא בפעם השלישית והרביעית (בתחילה אני מבינה שיש קושי ויש חרדה אמיתית ומוצדקת) אני מתחילה להרהר הרהורי כפירה ברצונה להכשיר את עצמה למקצוע, ברצונה האמיתי והכן ללמוד.

      זה ראשית חוכמה.

      שנית -  יש כאלה שעובדים בוינגייט ויש כאלה שעובדים בספיבק. יש אנשים שרוצים ואוהבים לעבוד עם ילדים בעלי קשיים מסוגים שונים , החל מקשיים פיסיים, מקשיים נוירולוגיים , מקשיים נפשיים, וכלה בקשיי למידה וקשיי ריכוז ברמות שונות. לעומתם יש כאלה שאוהבים לעבוד עם הילדים ה"נורמאלים" בעלי היכולות ה"נורמאליות" כלומר לעבוד עם אלה שיש להם יכולת קליטה ולמידה סבירה, שהם לא בדיוק רוצים ללמוד לכן זה התפקיד שלנו, לעורר בהם את המוטיבציה, לפתוח להם את השער אל הידע, אל הסקרנות , אל אהבת הלמידה, אל העולם כולו, גם כאשר ה"תחרות" היא מול נוער שעיקרו של עניין אוהב רק טלביזיה ומשחקי מחשב - ואם אנחנו מצליחים, הוא פונה אל הספר ואל הידע באהבה ובסקרנות.

      מכאן, לסיכום,

      הפוסט לא עסק בתלמידים אלא בסטודנטיות המכשירות עצמן להוראה

      אנחנו מדברים על העלאת רמת המורים - כאן המורות לעתיד מאכילות מרורים את המורה שלהן בהווה - לפחות חלק מהן.

      לשבחן ייאמר שבסוף השנה אפילו  החתולים שבשום אופן לא הסכימו להרטיב את הידיים בנחל (יש שיר אנגלי כזה על החתול שרוצה לאכול דגים אך מסרב להכניס את כפותיו לנחל) עמדו בפני הכתה והנחו שעורים לתפארת.

       

        17/6/09 23:12:

      את כותבת שזהו לעונג לך ללמד את השחייניות המצטיינות לשחות. לא חוכמה גדולה. כל מורה ייהנה ללמד כיתה שזורמת בחומר, לא נתקעת ומבינה כל מילה. החוכמה היא לדעת להגיע "לילדי החינוך המיוחד", לשחייניות הלא מקצועיות, ואותן להצליח ללמד. אותן לשכנע כי הבריכה היא מקום נעים, ולא להיפך. בעיניי, מורה טוב ומיוחד  הוא בין היתר מורה שמצליח עם המתקשים, ויש לו שיטות שונות שיכולות להתאים לאנשים שונים, כי כמו שנאמר: "כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות"- ומכאן שלכל אחד הדרך המתאימה ליופיו ואופיו. 
        11/5/09 10:56:

      למורה הנפלאה!

       

      אף פעם לא חשבתי על הדימוי הזה בהקשר להוראה ורק בזכותך צללתי לעומקו.

      אני יודעת שאת המורה האולטמטיבית ל"שחייה" !!!

      יש לך הכלים והחן ללמד כמעט כל אחד.

       

      אבל בואי נודה שבכל זאת ישנו אחוז- קטן אומנם - שעדיף שלא יהפוך למורה מן המניין.....

       

      תודה על ההגיגים שהעלית - מרענן.

       

      חיה פלג

        10/5/09 21:38:


      פוסט פשוט מקסים! קראתי בשקיקה.

       

      תודה שהבאת, שרה יקרה, ותודה על מי שאת!

       

      חיבוק! ♥

        10/5/09 09:48:

      שרה יקרה,

      כמומחית בתפירה לפי מידות, אני כבר רואה אותך תופרת לכל אחת את בגד הים שלה, לפי מידותיה,

      ומובילה אותה למים, מי עם ליטוף ומי עם דחיפה קלה.

      המגע האישי והקשר האישי (שאי אפשר להעניק בכתה של ארבעים תלמידים) - הם סוד ההצלחה.

      המשיכי לעשות חיל, ולהוביל להצלחות,

      נילי

        10/5/09 04:23:

       

       לדחוף למיים בכוח

      ואז יש שתי  אפשרויות ::  טראומה או חווית לימוד

       

      או פשוט לקבל את זה שיש אנשים שלא רוצים להכנס למיים

      לא כולם נולדו שווים או נולדו לאותן מטרות של המורה

       

      www.shirathayam.co.il

       

       

        9/5/09 23:04:
      מהתיאור שלך אפשר ממש לדעת מי השחייניות ומי לא. לדעתי אפשר לדבר, להסביר, לתמוך ולהבין עם כל הסבלנות שיש אך הצעד הראשון אל תוך המים הוא ההחלטה הבלעדית של מי שבא ללמוד לשחות. לא לוותר, פשוט לתת הרגשה של אהבה, קבלה וקווי הנחייה ברורים. מי שלא אמור לדעת לשחות לא ילמד - יפרוש באופן טבעי בטרם הכנסתו למים. הציורים מקסימים והנוף של הרי ירדן בציעור השני נותן קונטרסט מקסים לציור.
        9/5/09 20:49:
      והאיורים מקסימים!
        9/5/09 20:48:

      פילוסופיה שלמה אפשר לבנות על גב הפוסט הזה...

       

      לדעתי, מי שרוצה יקפוץ למים. לא צריך להכריח.

        9/5/09 18:58:

      אני בטוחה שאת עושה כמיטב יכולתך לקרוא להן להכנס, אבל זו החלטה שלהן בלבד!

      תודה, שבוע טוב*

        9/5/09 18:48:
      היות ואני סטודנטית שלך (לשעבר ולא לשעבר) את בהחלט יודעת ללמד לשחות . .. . - ולמרות שאת מרבית זמני הקדשתי בשנים האחרונות לגידול ילדיי אני יכולה לומר שלמדתי לשחות . . .  וכיום בתוך עמי אני חייה מלמדת ומחנכת הן את ילדיי האישים והן את תלמדיי בבית הספר ותמיד יש את אלו שקופצים ישר ואת אלו שחוששים פוחדים ולא מעריכם או מודעים לכח הקיים בהם - התסכול ברור אך הוא מה שעוזר לנו להבין כי מדובר בבני אנוש השונים זה מזה ולכן לכל אחד יש לתפור את בגד הים המתאים למדותיו (חשוף יותר או פחות למים ) וכן אני עדיין חושבת כי אין תלמיד כושל . . .
        9/5/09 18:40:

      יש לי חברה שפוחדת פחג אימים ממים,לבטח מבריכות,אין לה שום סיבה מיוחדת..הפחד השתלט שנים,יום אחד לקחת קורס שחייה

      עלה לה בדמים ,הרגישה מנצחת ,אך מאז לא התקרבה שוב למים.

       יש הרבה סיבות למה פוחדים ממים,אולי דמיון מודרך ומוסיקה מתחת לפני המים יעזרו במיכשולים?

      אני כל כך אוהבת מים,זה מרפא..זה מלטף..זה נוגע ומעיף..זה הכי שיש...

       

      שיהיה לך הרבה כוחות לפוחדות..

        8/5/09 22:10:


      את יכולה רק לקרוא להן, לעודדן, לפתוח להן את הדלת - אבל הן צריכות להכנס בה בעצמן.

      את זה אינך יכולה לעשות עבורן.

      חיוך

      ארכיון

      פרופיל

      ש.ר.ה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין