אנחנו יודעים את האמת ומאמינים בשקר
היו אלה האומנים שיצרו ראשונים את אותם אלילים מאבן שבני האדם השתחוו התפללו והקריבו להם קורבנות. ובמובן הזה האומנות הטרימה את הדת בבריאת העולם. גם הדת וגם האומנות בנויים על הנחות יסוד שבלעדיהם אין להם קיום. אם תיקחו את היהדות כדוגמא אזי כל הבניין העצום והמפואר הזה של מדרשים אגדות והלכות שהיהדות בנתה במשך אלפי שנים מאבד את הרלוונטיות שלו ואת תוקפו המוסרי והדתי אם אנחנו מסרבים להכיר בקיומו של האל. אותו הדבר באומנות. כל הדיסציפלינה הזו של תזות תיאוריות והשקפות עולם (במיוחד מהעידן המודרני) הופכים לחסרי משמעות וערך כאשר אנחנו מסרבים לקבל אותן כעובדות אמפירית ופוטרים אותן בתנועת יד של ביטול.
כאשר חמשת חייליו של דוד המלך סיכנו את חייהם והתגנבו אל מעבר לקווי האויב כדי להביא לו מים להרוות את צימאונו. דוד מסרב לעשות בהם שימוש ושופך אותם לאדמה ובמעשה הסמלי הזה הוא הכריז על קדושתם. שזו דוגמא לאקט שהופך טוטם לטאבו. הבתולות הוסטיליות בעולם הפגאני הנזירים בנצרות ואפילו האברכים בישיבות הפקיעו את עצמם מעולם המעשה ובכך העניקו לחייהם משמעות של קדושה וכך גם אמן התענית של קאפקא שהכריז ש"הפרישות היא אמצעי להגיע לאמת אך אל לכם להתפעל ממנה" והפך את הסבילות שלו לסבל קיומי ואת הפרזיטיות ליעד שבא לאשש את ההנחה שהאומנות היא חסרת כל ערך מעשי. כל הלימוד בישיבות מבוסס על ההנחה שהלימוד הוא אך ורק לשם שמים. הניסיון לנסות ולהסביר את המצוות המעשית בדרך רציונאלית ומעשית (כמו הסבר סוציאלי או בריאותי) הוא מבחינת היהדות כפירה בעיקר. גם האומנות כאשר היא הופכת לשימושית מפחיתה מערכה והופכת אמן לאומן. כל מעלתה של האומנות הטהורה היא בכך שהיא חסרת שימוש ועוסקת אך ורק בעצמה וביחסי הגומלין שבין הצבע לצורה ותו לא.
החוויה הדתית לסוגיה היא חוויה פרטיקולארית (אישית) "האם אתה יכול לתאר לעצמך את טעמם של התפוח או הבננה?" שואל הרב את העומד בשער ודאי שלא. כדי לדעת מה טעמם של התפוח או הבננה צריך לטעום אותם. כך גם חווית היצירה האומנותית מי יכול לדעת את הסבל והאושר הכרוכים בכתיבה?
כאשר אנחנו משקיעים במוסדות דת ההשקעה הזו לא מניבה לנו כל תמורה ממשית. אומנם מבטיחים לנו שיתפללו בעדנו אבל מה חסרי אמונה כמונו יודעים מה טעמה של טבילה במקווה? אם אנחנו מטיפים השכם וערב להשקעה יותר גדולה באומנות ולהעלאת תקציבי התרבות בעיר אנחנו עושים את זה רק בגלל שזה מה שראוי לעשות ולא בגלל שאנחנו חושבים שהשקעה הזו תהפוך את נתניה לחביבת האליטה התרבותית בארץ ואותנו ליותר טובים או ליותר איכותיים.
האומנות חפה מכל היבט מוסרי. זה שאנשים צורכים תוצרי "אומנות" לא הופך אותם לאנשים יותר טובים או יותר מוסריים מאחרים. אנחנו לא תולים בהוקרת יצירות אומנות תקוות לשיפור איכותם הסגולית של בני האדם. בגרמניה של קאנט גתה ובטהובן ישבו חילי האס אס להאזין לאופרטות של שטראוס לאחר יום עבודה מפרך במחנות ההשמדה. בבוקר הם היו מפקחים על עקירת שיני זהב מילוי כרים בשיער תפירת אהילים למנורות מעור ויצור סבון משומן. ובערב כמו בני אדם תרבותיים מהשורה, הם היו יושבים בחיק משפחותיהם משחקים שבץ נא ורוקדים לצלילי ואלס וינאי. בלי לחשוד אפילו לרגע שיש משהו פגום מוסרית בעובדה שכל היום הם פיקחו על רציחתם של מיליוני בני אדם בתאיי הגזים והפיכתם לחומרי גלם.
נכון שהאומנות שואפת לכאורה להפוך את בני האדם לאיכותיים ולטובים יותר. טולסטוי למשל גרס שעל כל דמות ספרותית לייצג את השאיפה לשלמות מוסרית. ובמובן זה הוא פסל מראש יצירות כמו הסימפוניה ה9 של בטהובן וחלק גדול מיצירות גדולי הספרות ובכלל זה מחזות של שקספיר שלא נחשבו בעיניו ראויים מבחינה מוסרית.
טרגדיה היא מצב שבו הגיבור "הטוב" מצויד בגן פגום שמביא עליו את חורבנו. אין כמעט סרט קולנוע אחד שבו הטוב לא מנצח, והרע לא בא בסוף על עונשו. ויחד עם זאת אין זה מתפקידה של האומנות לחנך אותנו או להפוך אותנו למוסריים ולטובים יותר ואם היא עושה את זה היא עושה זאת אך רק כפועל יוצא או מטעמים שלא מין העניין. אנחנו פשוט לא נסכים בשום פנים ואופן לקרוא ספר או לצפות במחזה או בסרט שבו המכשפה הרעה מתחתנת בסוף עם המלך הטוב או שהנסיך הרשע זוכה בנסיכה היפה למרות שאנחנו יודעים שבחיים זה מה שקורה בדרך כלל.
מכאן שאנחנו לא בהכרח צריכים להקיש שתפקידם של האומנים להוליך אותנו שולל או למכור לנו אשליות למרות שהיה זה סוקרטס שדרש לפני אלפי שנים לגרש את האומנים מהעיר בגלל הטענה שזה בעצם הדבר היחיד שהם עושים.
מה זו אומנות טובה ומה זו אומנות קלוקלת ואיך מבחינים בין השנים. נירון קיסר שרף את רומא וחלם להקים על חורבותיה עיר שתגלם בארכיטקטורה שלה את רוח הגדולה של רומא הקיסרית. במאה העשרים היטלר שנהה אחרי המוסיקה הפגאנית של ווגנר תכנן כמו נירון להרוס את ברלין ולבנות אותה מחדש יחד עם ידידו הארכיטקט אלפרד שפר הטכנוקרט שחיסן את עצמו לדעת מכל סוגיה מוסרית, ברוח הפשיזם.
וינקלמן מי שהפך את "תולדות האומנות" לדיסציפלינה נפרדת בתולדות העולם ראה באומנות הקלאסית של יון את אידיאל היופי שאליו האומנות צריכה לחתור. בעיניו הרומנטיקה וגילויי הרגש המוגזמים באומנות משמשים לנו כר דגירה נוח למקטרות הרוע.
ריכארד ווגנר שכתב את המסה האנטישמית "היהודים והמוסיקה" ראה ברומנטיקה של פליכס מנדלסון שבחודש הבא אנחנו נחגוג מאתים שנה להיוולדו, את מה שמנוון את המוסיקה הגרמנית. וזה אירוני כשאנחנו נזכרים בקשר שבין המוסיקה של וואגנר להיטלר.
כל אומנות שנכנעת למשטר של עריצות ומגייסת את עצמה כדי לשרת אידיאלים של כוח ועוצמה היא אומנות בעיתית. וזה לא משנה אם מדובר במשטרים פשיסטים קומוניסטים או קפיטליסטים.
המודרניזם שהגדיר את האומנות כאוטונומית ("אומנות נובעת מאומנות") ושחרר אותה מקונוונציות של תיאור. הביא אותה לאחר מאה שנה לסוף דרכה הלוגי. האומנות העכשווית שנוצרת לכאורה בתנאים של חרות מוחלטת מעוררת את השאלה של שעיבוד האמן לכללי המשחק של השוק החופשי.
ההבדל בין מכתיבי הטעם האמנותי נציגי הבורגנות של פעם לבין ממלאי מקומם האמנים נציגי הממסד אומנותי "החופשי" כיום הוא בזה שעכשיו אנחנו חיים בעולם שבו הטעם האומנותי נקבע בתנאים של הצע וביקוש מלאכותיים. |