בגובה שלושים אלף רגל קרה לי הבלתי צפוי: התאהבתי. אני מייחסת זאת לפגיעות הגדולה שהייתי שרויה בה. חרדת טיסה נוראית שגרמה לסימפטומים פיזיים שנובעים מעודף אדרנלין: דפיקות לב מואצות, מתח בבטן, הזעה בידיים (מופעלת תגובה הישרדותית של Fight or Flight שכאן היא מקבלת משמעות אירונית, כי מה-Flight הזה אי אפשר באמת לברוח לשום מקום).

זאת היתה הטיסה הטראנס-אטלנטית הראשונה שלי. טיסות קודמות שארכו בין שעתיים לחמש שעות, הפיקו ממני התנהגויות היסטריות: כל יושבי המטוס הפכו מודעים לבעיה שלי ועל צוות האוויר היה לנחם אותי, להחזיק לי את היד בהמראות ונחיתות, להבטיח לי על דברתם שאנחנו לא עומדים להתרסק, ושאכן הם עשו תוכניות לאותו ערב (מפני שהם בכלל לא מודאגים). ניסיתי לקרוא את הבעת פניהם כל פעם כשיצאו מאחורי הווילון. האם הקפטן כבר בישר להם שכל ארבעת המנועים שבתו והם רק מעמידים פנים שהכל כשורה? בטיסה לאתונה, בכיתי במשך שעתיים ללא הפסק, מול מבטו של תייר יפני משתומם. כשהגענו בשלום – נישקתי בדלת היציאה שבראש גרם המדרגות בזה אחר זה את כל הדיילים. (באולימפיק כשטסים, נהנים מן החיים).

לפיכך, כשעליתי בלונדון על טיסה של בריטיש לניו יורק, הודעתי מייד לדיילת שקיבלה את פני הנוסעים שאני סובלת מפוביה. קראו לה היידי. היא הבטיחה שתבוא לבדוק ולשאול לשלומי לעתים קרובות. התארגנתי במושב שלי על הכנף. מראש תכננתי מקום שעדיף לשבת בו במקרה של התרסקות. שם הכי בטוח. לפחות זה מה שהסטטיסטיקה מראה. בלי שהיות הצגתי את עצמי בפני שכני לטיסה, הסברתי לו את מצבי והוא נעתר לבקשתי להחזיק לו את היד במשך ההמראה. אשתו, שישבה לצדו במושב שליד החלון לא התנגדה, אך גם לא נראתה מאושרת במיוחד.

כשהמטוס סיים להעפיל, וכבו השלטים המסמנים על חגירה, קיימה היידי את הבטחתה ומצאה אותי. היא ביקשה בשקט שאבוא איתה ואמרה שזכיתי בכבוד מיוחד מאוד. הקפטן הזמין אותי לבקר בקוקפיט. הלכתי אחריה. עלינו במדרגות והיא פתחה את הדלת. מצאתי את עצמי בחרטום המואר, מביטה דרך חלון זכוכית ענק אל החושך המוחלט שבחוץ. נמוך יותר היה לוח הבקרה על מסכיו והאורות הקטנטנים של יתר המכשירים הצפופים. הימהום המנועים נשמע יציב וחזק. ארבעה טייסים במדים מגוהצים ישבו שם ואכלו ענבים. ארבעתם היו בערך בשנות הארבעים שלהם, ולקפטן היה שיער שיבה מטופח. הם שוחחו איתי בנעימות, בקלילות, כמי שמחזיקים בג'וב הנחשק ביותר בעולם, וכלל לא כמו נידונים למוות. הדלת נפתחה מאחורי ונכנס בחור צעיר, נוסע סקרן שביקש לבקר את הקפטן והותר לו. הלב שלי, שזה עתה הצליח סוף סוף להירגע, לפחות לדקות ספורות מפאת האווירה שנחוותה פתאום כשגרה נורמאלית, החל לקפוץ שוב. ברגע אחד, שברירי ומבלבל, התאהבתי ממבט ראשון. בפיטר קלמפרר.    

http://cafe.themarker.com/view.php?t=1014553