כל ההורים ללא יוצא מן הכלל, אילצו אותם להמשיך לנוע.
במשך 45 הדקות בהן ניגן המוזיקאי, רק שישה אנשים עצרו לזמן מה. כעשרים אנשים נתנו לו כסף, אבל המשיכו לצעוד בקצב הרגיל. הוא צבר 32 דולרים. כאשר סיים לנגן והשתררה דממה, אף אחד לא שם לב. אף אחד לא מחא כפיים, לא ניתנה שום הכרה.

אף אחד לא ידע, אבל הכנר היה ג´ושוע בל, אחד מגדולי המוזיקאים בעולם. הוא ניגן כמה מהיצירות המסובכות ביותר שנכתבו אי פעם, בכינור ששוויו 3.5 מיליון דולרים.
יומיים קודם שניגן בתחנת הרכבת, ג´ושוע בל ניגן בפני אולם מלא עד אפס מקום בבוסטון. כרטיס עלה כמאה דולרים בממוצע.
זהו סיפור אמיתי. ג´ושוע בל ניגן כאלמוני בתחנת הרכבת והדבר אורגן על-ידי עיתון הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי בתפיסה, טעם ועדיפויות של בני האדם.

הניסוי היה: בסביבה רגילה בשעה לא הולמת, האם אנו שמים לב ליופי?   האם אנחנו עוצרים להעריך אותו? האם אנו מכירים בכישרון בהקשר לא-צפוי?
אחת המסקנות האפשריות מהניסוי הזה יכולה להיות: אם אין לנו זמן לעצור ולהאזין לאחד המוזיקאים הטובים ביותר בעולם, המנגן את המוזיקה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם, כמה דברים אחרים אנחנו מפספסים?