ישנו  על אחד מקירות חדרי, שעון יפיפה ועתיק, שכבר מזמן ולא עובד.
מחוגיו, שנעצרו כמעט מאז ומתמיד, מצביעים תמיד על אותה השעה: שבע בדיוק.
ואותו שעון, הוא סתם קישוט חסר תועלת על קיר לבן וריק.
כמעט כל הזמן.

ואולם,
ישנם 2 רגעים ביממה.
2 שברירי שנייה בהם נדמה כי השעון שב לחיים מן האפר, בדיוק כמו עוף הפיניקס שמתעורר מהגרגירים.

כשכל שאר שעוני היקום, במסגרת תפקודם המטורף מצביעים על הסיפרה 7, ושעוני הקוקיה כבר שרים את אותן 7 הקריאות,
השעון הישן שבחדרי, כך נדמה לי,  מ ת ע ו ר ר   ל ח י י ם .
פעמיים ביום,
בבוקר ובערב,
השעון משתלב בהרמוניה מושלמת עם שאר היקום.

ואם הייתם אתם מסתכלים  על השעון,
 רק בשני רגעים אלו,
הייתם משוכנעים שהוא עובד בצורה מושלמת !

אך בחלוף רגע זה, כששאר שעוני העולם סיימו את שירתם,
והנה מחוגיהם ממשיכים בדרכיהם המונוטוניות,
שעוני הישן, מאבד את דרכו, ונותר נאמן לאותה שעה קבועה, שפעם, עצרה את מלכתו.

ואני?
אוהבת את השעון הזה.
וככל שאני מדברת עליו, כך יותר אני אוהבת אותו.
משום שכל פעם, אני מרגישה יותר ויותר דומה לאותו השעון :
גם אני סגורה בזמן מסויים, גם אני, מרגישה תקועה, נעוצה, חסרת יכולת תזוזה.
וגם אני,
בצורה כזו או אחרת,
קישוט חסר תועלת על קיר לבן וריק...

אבל יש לי גם את אותם רגעים, בהם בצורה מסתורית, השעה נכונה ומדוייקת.

במשך רגעים אלו, אני מרגישה חיה.
הכל ברור לי, והעולם נהפך למקום מופלא. אני יכולה ליצור, לחלום, לעוף, לומר ולהרגיש הרבה יותר ברגעים ספורים אלו, מאשר בכל רגע נתון אחר.

בפעם הראשונה שהרגשתי כך, ניסיתי להיאחז באותו שבריר הרגע, באמוונה שאוכל לגרום לו להימשך לנצח.
אבל זה לא היה כך.
כמו ידידי, השעון, גם לי הזמן בורח...

חוץ מאותם רגעים קסומים,
כששאר השעונים ממשיכים בלכתם בקבועה,
אני חוזרת לרוטינה המאוסה.
מוות סטטי, למטלות, לשיחות החולין הקבועות, לאותם הרגלים משעממים וקבועים להם אנו קוראים "חיים".

אבל אני יודעת שהחיים הם משהו אחר.
אני יודעת שהחיים, החיים באמת, זה אוסף רגעים מיוחדים, שלמרות היותם חולפים, מאפשרים לנו לדייק בקריאת השעה.

כמעט כולם, משוכנעים שהם חיים.
מסכנים.

אלו הם רק רגעים של שיגרה,אפורים,
ואלו שאינם מבינים זאת, נגזר עליהם לחיות בעולם האפרורי של היום יום.

בגלל זה אני אוהבת אותך, שעוני היקר,
כי אנחנו אותו הדבר,
אתה
ואני.