סון-לי לא יכלה להתיק ממנה את עיניה. האישה בציור הייתה כל כך דומה לה, כאילו התבוננה בעצמה! גלימה שקופה ורדרדה רקומה בפרחי ארגמן, שנראו כאילו נשרו ישירות מהעץ אדום הפרחים שלצדה.  מפל שיער כהה צנח משני המסרקות הגבוהים בראשה והקיף את פניה הקטנים דמויי הלב. עיניה המלוכסנות התבוננו בסון-לי במבט חום עמוק  מתוך מימי האגם שבהם טבלה. היא יכלה להיות סתם עוד אישה יפנית יפהפייה בציור מכחול מסורתי לולא הכנפיים בטורקיז עז שהיו מחוברות לגבה ונפרשו מאחוריה בססגוניות מרשימה. אישה שמסוגלת לעוף .

כה דומה לי, אך כה שונה ממני, חשבה סון-לי במרירות. אני תקועה באדמה כמו שורשיו של עץ הדובדבן, לא  נעה לשום מקום. העונות מתחלפות, קיץ מחליף את האביב, וחורף נוטל את מקומו של הסתיו. רק אני נשארת כאן, עם הורי הישישים, בטוקיו הענקית, המכוערת, שבה מיליונים מתרוצצים כל שנייה ומחליפים את מקומם. כולם חוץ ממני הולכים לאן שהוא. מתקדמים, מתפתחים, משתנים. רק אני, כמו העץ, אמשיך לצפות בהם עד שייבול אחרון פרחיי...

היא אימצה את עיניה  ותרה אחר חתימת הצייר בתחתית התמונה. בצניעות כה גדולה היו חבויות אותיות שמו בתוך מה שנראה כאבני חן מנצנצות פזורות לרגליה של האישה-ציפור, זהות לאלה שקישטו את כנפיה. טיפות מים או יהלומים? הצייר ערפל את התשובה במכוון כשם שקשה היה לדעת אם מים הם שבהם היא טובלת, או אולי פיסת שמיים? לבסוף הצליחה לקרוא את השם: רוברט ליסון .

היא גלגלה את השם בלשונה, טעמה אותו , רוותה אותו בלי די.. רוברט ליסון....הו, יוצר מוכשר!  האישה שיצרת יכולה לעוף לאן שתחפוץ, לנחות היכן שישתוקק לבה, לשהות כמה זמן שתרצה בכל מקום, ולהתעופף שוב, ושוב, לפרוץ את הגבולות של עצמה. היא יכולה להיות זמרת ולשיר בקול גבוה וענוג על פריחת הלוטוס. היא יכולה גם להיות רופאה ובידה העדינה להביא ארוכה לחולים. ואולי מורה בכפר נידח, המלמדת ילדים קרוא וכתוב במרומי ההרים, לצד הנשרים. כן, היא יכולה להיות כל מה שתרצה, אך בוודאי לא תבחר במשלח היד העלוב של סון-לי, שכל שידעה לתרום לחברה הוא לגלגל בזריזות סושי על פס נע במסעדת מזון מהיר בצומת הסואנת ביותר בטוקיו .

כאן, בינות לאדים הרותחים, גלגלה סושי אחר סושי, ושלחה את הגלילים המושלמים הממולאים אורז או דג על גבי הפס הנע קדימה, לעבר הלקוחות, שבלעו אותם בשניות ודרשו עוד. סון-לי עבדה שתים עשרה שעות ללא הפוגה, ולעתים גם 14 וגם 16 שעות. בשכר הזעום שהביאה הביתה הצליחה בקושי לכלכל את עצמה וזוג הוריה הישישים. בגיל 30 לא נראה שמישהו ירצה בה, עם כל יופייה. מאז נטש אותה יאנג, הגבר האחד והיחיד שלו מסרה את בתוליה בגיל 17, ונסע לנסות את מזלו באמריקה, השתרכו חייה בכבדות נטולת צבעים. הגברים היחידים שפנו אליה בהצעות היו לקוחות קשישים במסעדה, שהיו מוכנים לבלות אתה לילה אחד. סון-לי לא סירבה. עדיף כך מאשר להיות לבד. לילה אחד של אשליה מתוקה הופך את הלילות האחרים נסבלים יותר .

- "עוד סושי דג!", "יותר מהר! אנשים מחכים!", "מה קורה כאן, מה זאת האיטיות הזאת?", נשמעו צרחותיו של הו-מין, הבוס שלה. סון-לי הגבירה את קצב עבודתה. עליה לשמור על משרתה בכל מחיר. היא מחתה את זיעתה הניגרת שוב ושוב, מנערת את קווצות שערה הסרבני שחמקו מבעד למטפחת עם סמל המסעדה, שנאלצה לחבוש. עוד ועוד סושי, קעריות האורז והדגים הועמדו לפניה בקצב מסחרר, היא גלגלה עוד ועוד אצות שחורות, כשמוחה היגע אינו חושב על דבר. לא, לא מדויק. ציור האישה עם כנפי הטורקיז הופיע בהתמדה במוחה. לו רק יכלה לעוף כמוה !

"עופי מכאן!", נשמעה צרחה ישר באוזניה, כשהו-מין תלש ממנה את הסינור והמטפחת ודחף אותה לעבר הדלת. צלחת מלאה גלילי סושי שהוסטה לעברו של לקוח מן העבר השני של הפס הנע, החטיאה את הכיוון וצנחה היישר אל מכנסיו של הלקוח. "את מפוטרת!", הדהד קולו הגס של הו-מין עד שאוזניה צללו.

"אני מצטערת, זה לא היה בכוונה, אנא, אשלם על זה, בבקשה, אל תפטר אותי!", התחננה סון-לי כשהיא קדה שוב ושוב בפני מעבידה הזועם, אך ללא הועיל. כשגבה שחוח יצאה מן המסעדה, ודמעות ייאוש זולגות מעיניה. מי יתן לה עבודה חדשה בגילה? מה יפרנס כעת את הוריה? רגליה נשאו אותה אל הנהר, כשמחשבה אחת אפלה משתלטת על מוחה. היא כבר הושיטה את רגלה מעבר למעקה, כשיד איתנה משכה אותה לאחור בהחלטיות. יד של גבר.

פנס ארגמני האיר את פניו של מצילה, גבר נאה בחליפה אמריקאית יקרה שאחז בכתפיה והרחיק אותה מהגשר. "השתגעת לגמרי? לקפוץ לנהר בגלל פיטורין ממקום מגעיל כמו המסעדה הזאת?", נזף בה ביפנית רהוטה. יפנית? מפי אמריקאי? מה קורה פה?  "אף אחד לא ביקש ממך להציל אישה אומללה וטיפשה שאין טעם לחייה!", התריסה נגדו. "לך, לך לדרכך ועזוב אותי1 מה לך ולי ?"

"לעזוב אותך אחרי ש-13 שנה אני חולם, חושב ונושם אותך?" הייתה תשובתו המוזרה של הזר.סון-לי בחנה את פניו. לבה החל הולם בהתרגשות חסרת שליטה. "מי אתה?" כנראה רק השליתי את עצמי שתחכי לי 13 שנה, סון-לי אהובתי הראשונה!", הייתה התשובה בקול נוגה. "באתי למסעדה, התבוננתי בך שעות מגלגלת סושי, ולא ראיתי אפילו זיק אחד של זיכרון כלפיי. הייתכן שאינך זוכרת את יאנג, הגבר הראשון שאהבת מימייך?"

מערבולת של רגשות הציפה את סון-לי. זעם, תוכחה, געגוע, ואחר שמחה פראית, טהורה. אם כך יאנג לא שכח אותה!  "בלתי אפשרי היה לשכוח את אהובתי הראשונה!" ענה לה. "התוכלי לסלוח לי על כל שנות הבדידות שלך?". סון-לי שתקה. "אין לי תשובה בשבילך", אמרה בשקט. "אתה אדם זר בשבילי היום. אין לי מושג אפילו מה אתה עושה למחייתך !"

יאנג הצטחק. "מה שאני עושה למחייתי הפך אותי לאחד האנשים האמידים  בניו יורק. אני צייר סוריאליסטי. יש לזה ביקוש רב,מסתבר. הנה, למשל, הציור האחרון שלי נמכר אתמול בחצי מיליון דולר. זה ציור על אישה עם כנפיים. כשציירתי אותו חשבתי עליך...." התדהמה הכתה בסון-לי כמו סופת אביב. אז זו הסיבה שהאישה בציור דומה לה כל כך. "זה לא ייתכן!", צעקה. "את הציור הזה צייר רוברט ליסון! מה לך ולו?". צחוקו של יאנג בעבע כטיפות מים זרועות על שפת האגם : רוברט ליסון הוא אני. וגם את. ליסון הוא שמך, סון-לי יקירה,  בהיפוך אותיות. כך נצרתי אותך בתוכי במשך 13 שנה ..."