כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    5 במאים גדולים שכנראה כבר לא יהיו מועמדים לאוסקר

    0 תגובות   יום שבת, 9/5/09, 18:31


    טים ברטון

     

    סרטים בולטים: ביטלג'וס, באטמן, באטמן חוזר, המספריים של אדוארד, סיפורי דגים, צ'רלי בממלכת השוקולד, סוויני טוד.

    למה הוא במאי גדול: ברטון, אנימטור לשעבר בדיסני, מנצל מזה שני עשורים את הדמיון המפותח מהרגיל שלו ליצירת סרטים בעלי אופי קומיקסי או גותי ולרוב, שילוב של השניים. הוא הפגין יכולת ללהטט בין קומדיה פרועה (ביטלג'וס, הפלישה ממאדים), מלודרמה (המספריים של אדוארד, סוויני טוד) וסרטי פנטסיה אופטימיים (סיפורי דגים, צ'רלי בממלכת השוקולד). למרות שבין האבות הרוחניים שלו נמצאים הבמאי אד ווד והשחקן וינסנט פרייס, שניהם מזוהים עם בי-מוביז גרועים במיוחד, ברטון מזקק את הזהב מהזבל ומוסיף הרבה השראה מענקי עבר כמו אלפרד היצ'קוק ופרנק קפרה. ברטון יצר סגנון חזותי מקורי שהפך במהרה מזוהה איתו והשפיע על מעצבי אפנה ואמני קולנוע וקומיקס בכל רחבי העולם. כמפיק, הוא אחראי ל"הסיוט שלפני חג המולד", אחד מסרטי האנימציה המוערכים בהיסטוריה.בין הבמאים שהשפעתו של ברטון יותר ניכרת עליהם, נמנים הנרי סליק (במאי הסיוט שלפני חג המולד), בראד סילברלינג (סדרה של צרות) ואנתוני לאונדיס (איגור).

    הכי קרוב לאוסקר: סוויני טוד. הסרט הביא לטים ברטון זכיות במספר פרסי מבקרים, כולל National Board of Review, הטקס שפותח באופן לא רשמי את עונת האוסקר. כמו כן, היה ברטון מועמד לראשונה לגלובוס הזהב בקטגוריית הבימוי על סרט זה.

    למה הוא כנראה כבר לא יהיה מועמד לאוסקר: טכנית, טים ברטון היה מועמד לאוסקר פעם אחת, על סרט האנימציה "חתונת הרפאים". עם זאת, נדמה שעל סרטים "אמיתיים", האקדמיה לא תוקיר לו תודה. הסיבה לכך נעוצה בסגנון של ברטון, שמצד אחד הפיק שלל מועמדויות למעצבי תלבושות ותפאורה, אבל הותיר את הבמאי מיותם. ההומור השחור שמאפיין רבים מסרטיו של ברטון לא מתיישב לרוב עם הנטיות של חברי האקדמיה. הם מעדיפים במאים שמושכים פחות לאופי מקורי משלהם ופועלים יותר במסגרת הקווים שהטוו קודמיהם. אוסקר על בימוי מוענק כמעט תמיד לדרמות שטופות שמש ולא לסרטי פנטסיה שאורכם הכולל מתחת לתשע שעות וחצי. לפני כמה שנים, נדמה היה שברטון מתקדם לעבר המיינסטרים עם העיבוד שלו ל"סיפורי דגים" שאמנם נחשב סרט פנטסיה, אך ממסגר את הדמיון והיצורים המופלאים בנפרד מהעולם שלנו. כשיצא "סוויני טוד" לפני שנה, היה ברור שברטון חש יותר בנוח ליצור אופרה גותית מדממת, מאשר סרט שיתיישב עם רצון הבוחרים.

    אולי בכל זאת: סרטו הבא של טים ברטון הוא עיבוד לא ממש נאמן למקור של "אליס בארץ הפלאות" ו"מבעד למראה". למרות ליהוק מבטיח ותמונות מהסט שרומזות על עוד מועמדות או שתיים על עיצוב, האקדמיה לא מוכנה נפשית לסיפור פרוע כל כך. הדרך היחידה בה סרט כזה יהיה מועמד לאוסקר היא אם ארץ הפלאות תוצג כהזיה של חולה סופנית הנזכרת בילדותה באנגליה, בה דמיינה שהדמויות בספר הן אמיתיות במטרה לברוח מהמציאות הקשה של הבליץ על לונדון. איכשהו, לא נראה לי שזה הכיוון.הדרך היחידה בה הדור הנוכחי של חברי אקדמיה יעניק לטים ברטון מועמדות על בימוי, תהיה כאשר ברטון יזנח את הסגנון המזוהה עמו וישתמש רק בכמה חליפות מפוספסות ואיזה תפקיד משני לג'וני דפ ביצירת סרט לא ברטוני בעליל. עוד עשרים-שלושים שנה, הוא יחשב לאחד מהגדולים של זמנו. עד אז, רק עיצוב אמנותי ותלבושות.


    טרי גיליאם

     

     

    סרטים בולטים: שודדי הזמן, ברזיל, פישר קינג, שניים עשר הקופים, פחד ותעוב בלאס וגאס.

    למה הוא במאי גדול: בעוד שאר חברי מונטי פייתון הם פרפורמרים מובהקים, טרי גיליאם תמיד העדיף להיות מאחורי הקלעים. הוא נמנע מלגלם דמויות עם יותר משורת תסריט אחת ומוכר בעיקר בזכות מעברוני האנימציה שיצר. מאז שהחל בקריירת סולו, התברר שגיליאם הוא לא רק גוץ מכוער שאוהב להדביק ביחד גזרי נייר. סרטיו של גיליאם מאופיינים במראה גס ומעוות ובדמויות מפוקפקות. אין אצלו מחוייבות לסוף טוב, או אפילו סגור. חלק מסרטיו מסתיימים באופן שגורם לאחים כהן להראות כמו קראוד פליזרים. עם זאת, הוא מסוגל ליצור אמפתיה כלפי הגיבור ויוצר סרטים מתוך אהבה אמיתית למדיום. אף על פי שהוא פועל יותר מהשכל מאשר מהלב, גיליאם מסוגל לתת את האגרוף הנחוץ בבטן ולתפור סיפור שלם ללא חורים מורגשים ומבלי להיגרר עם קצב איטי מדי.

    הכי קרוב לאוסקר: למרות שהמועמדות היחידה של גיליאם לאוסקר הייתה על התסריט של "ברזיל", הסרט שהביא אותו הכי קרוב לפסלון מוזהב הוא "פישר קינג". כפי שהאחים כהן זכו על סרט שממש לא נראה כמו סרט של האחים כהן, גיליאם היה מועמד לגלובוס הזהב על סרט שממש לא נראה כמו סרט של טרי גיליאם. לרוע המזל, זה לא הספיק בשביל האקדמיה.

    למה הוא כנראה כבר לא יהיה מועמד לאוסקר: למרות שבשנות התשעים, טרי גיליאם עשה צעדי ענק לעבר קבלה ממסדית, הוא הצליח מאז לגרום להוליווד להתרחק ממנו כמו מאש. נוצר לו מוניטין של במאי מקולל, מוניטין שגיליאם עצמו עוזר לטפח. כבר שנים שהוא מנסה להסריט את "האיש שירה בדון קיחוטה" ועיבוד לספרו של ניל גיימן "בשורות טובות". רצף הכשלונות הקשורים בדון קיחוטה מונצח בסרט התעודי "אבודים בלה מאנשה". "בשורות טובות" אמור להיות פרויקט שיביא כל במאי אל לב המיינסטרים, לפחות לכמה חודשים, אבל גיליאם פשוט לא מצליח לגייס את התקציב הדרוש. עוד בסוף שנות ה-80, "הרפתקאות הברון מינכהאוזן" של גיליאם (סרט מעולה בעיני) הפך לאחד הכשלונות המסחריים של כל הזמנים. ההתערבות ההרסנית של ראשי האולפנים ביצירת "האחים גרים" הרחיקה את גיליאם סופית מהצד המקובל של הגלובוס.נוסף לזה עוד אלמנט. ציינתי שגיליאם פועל יותר מהשכל ופחות מהרגש. בשנים האחרונות, נדמה שהוא הולך ומקצין את הקו הזה, עם סרטים שערכם הבידורי מוטל בספק. על במאי אחר אפשר לומר שאולי יעשה בעתיד סרט שיפצה על שנים של התעלמות מצד האקדמיה, אבל טרי גיליאם הוא חולה נפש במובן החיובי של המושג. בגילו המתקדם, כבר אי אפשר לגרום לו ליצור סרט שיתחבב על האקדמיה ללא צנזורה קפדנית ובמקרה של צנזורה, גיליאם פשוט יקח את הפרויקט למקום אחר. לוקח לו הרבה זמן יחסית ליצור סרט אחד וקשה להאמין שהזמן הזה יושקע בהפיכת החומר ליותר נגיש.

    אולי בכל זאת: סרטו הבא של גיליאם, הצפוי לצאת במהלך השנה הקרובה, נושא את השם הקליט "האימג'ינריום של דוקטור פרנסוס". עיקר הפרסום של הסרט יגיע כנראה מהיותו הסרט האחרון בהחלט בהשתתפות הית' לדג'ר המנוח. מכיוון שלדג'ר נפטר במהלך הצילומים, התסריט עבר שינויים שיאפשרו למספר שחקנים (ג'וני דפ, ג'וד לאו וקולין פארל) לגלם את אותה הדמות. מצד אחד, זה מבטיח הרבה תשומת לב תקשורתית לקראת יציאת הסרט. מצד שני, זה הופך את הסרט להרבה יותר מוזר בעיני חבר האקדמיה הממוצע.


    ריצ'רד דונר

     

     

    סרטים בולטים: אות משמיים, סופרמן, ליידי נץ, הגוניס, מארח השדים, תאוריית הקשר, סדרת נשק קטלני.

    למה הוא במאי גדול: חרף שמו, ריצ'רד דונר לא המציא את השווארמה. הוא כן היה לראשון שביים סרט גיבורי-על שהיה לא רק מצליח מסחרית, אלא גם סרט טוב. אחרי שנים בהן סופרמן, באטמן וקפטן אמריקה זכו לגרסת בשר ודם רק על מסך הטלויזיה, עם תקציב נמוך ורמת כתיבה של אביגלגליג ומנשנש, הגיעו ריצ'רד דונר וצוותו והפכו את "סופרמן" בכיכובו של כריסטופר ריב להפקה הוליוודית רבת עוצמה. שלוש שנים אחרי שסטיבן ספילברג המציא את הבלוקבאסטר עם "מלתעות" ושנה אחרי שג'ורג' לוקאס המציא מחדש את הבלוקבאסטר עם "מלחמת הכוכבים", הראה ריצ'רד דונר שגם הוא ראוי לשחק בליגה של הגדולים. למרות שצילומיו הושלמו רק שלושה חודשים לפני הבכורה, גרף "סופרמן" למעלה מ-300 מיליון דולר ברחבי העולם והפך בתוך זמן קצר לקלאסיקה. בשנים הקרובות, דונר הוסיף  לתרום להתפתחות ז'אנר סרטי ההרפתקאות ("ליידי נץ", "הגוניס"), לצד חריגה לסרטים מציאותיים יותר, בראשם סדרת "נשק קטלני" המבדרת וקומדיות שחורות במיוחד ("מארח השדים"). בתור מי שעבד שנים בטלויזיה, הוא יודע טוב מאוד מה מביא רייטינג ומה לא.

    הכי קרוב לאוסקר: למרות שסרטיו זכו ליצוג מכובד בקטגוריות טכניות שונות, ריצ'רד דונר עצמו מעולם לא היה קרוב לאוסקר. הנטיה שלו לבחור בז'אנרים שהאקדמיה מחשיבה לנחותים הביאה לכך שאם יהיה לו מזל, הדור הצעיר יותר של מצביעי אוסקר יציע אותו לפרס על מפעל חיים. מכיוון ש"סופרמן" קבל אוסקר מיוחד על השגים טכניים, בעשור בו גם סרטים שמערבים חייזרים היו מועמדים לפרס הגדול, אפשר לומר שזה היה הכי קרוב שריצ'רד דונר הגיע לזהב.

    למה הוא כנראה כבר לא יהיה מועמד לאוסקר: כאמור, ריצ'רד דונר נהג לכל אורך הקריירה שלו לפעול בז'אנרים פחות "נחשבים": אימה, פנטסיה, גיבורי-על, קומדיות שחורות. גם כשביים סרטים שיותר קל לאקדמיה להתמודד איתם, הם לא נעשו בגישה המתאימה. ב"נשק קטלני" יש יותר מדי פיצוצים ובדיחות מכדי להילקח ברצינות ו"תאוריית הקשר" הוא יותר סרט פופקורן מקולנוע איכותי. עוד בעיה היא שבשנים האחרונות, דונר מתקשה לשחזר את הקסם שהיה לו, או לפחות את יכולתו לבחור תסריטים טובים. "מתנקשים", "טיים ליין" ו"16 רחובות" הם פשוט לא סרטים טובים. כמו במאים רבים בני דורו, דונר לא מצליח למצוא את מקומו בתעשיית הסרטים של המאה ה-21 ומביים רק סרטים שאף אחד אחר לא מוכן לגעת בהם.

    אולי בכל זאת: ריצ'רד דונר כבר בן 79.  הוא מבוגר בחודש ושבוע מקלינט איסטווד. ההבדל ביניהם הוא שאיסטווד רק מוסיף להתחזק, בעוד דונר הולך ונשכח. כאמור, ה"עונש" על שנים של סרטי מתח ופנטסיה הוא השארות רק עם הבררה. סרטו הבא של דונר, "סם וג'ורג'", נכתב בידי התסריטאי של "16 רחובות" ולא נראה מבטיח. הסיכוי היחיד שלו לגעת בפרס הנכסף, הוא רק אם יוענק לו אוסקר על מפעל חיים.


    לוק בסון

     

     

    סרטים בולטים: הכחול הגדול, ניקיטה, לאון, האלמנט החמישי, ארתור והמינימונים.

    למה הוא במאי גדול: באמצע שנות התשעים, לוק בסון היה המלך. זמן קצר לאחר "ניקיטה" המותח, ביים את "לאון" שחרף היותו מסחטת דמעות ממדרגה ראשונה, הוא סרט איכותי וחכם. בסרט זה גם התגלתה לעולם נטלי פורטמן, אז בת 12. שלוש שנים לאחר מכן, יצר את "האלמנט החמישי", שהפך בתוך זמן קצר לסרט פולחן ולסמל הקאמפ החיובי. העיצובי היחודי (שהושפע מספרי קומיקס צרפתיים) והדמויות המוקצנות שמרבות להשתמש במשפטי מחץ, היוו ניגוד מוחלט לדרמות הכבדות שבסון יצר לפנים והראו שלצרפתי המזוקן יש גם חוש הומור מפותח. למרות בינוניותם של הסרטים הבאים, מעברו של בסון לאנימציה ב"ארתור והמינימונים" הוכתר כהצלחה והוא סימן וי על עוד ז'אנר.מעבר לכך, לוק בסון חתום כמפיק ו/או תסריטאי על כמה מסרטי האקשן המשובחים ביותר שנוצרו באירופה בשנים האחרונות, בהם "טקסי", "המשלח", "B13" ו"חטופה", אחד הלהיטים הגדולים של השנה בארה"ב.

    הכי קרוב לאוסקר: סרטיו היותר מוכרים של לוק בסון לא זכו לאהדה רבה מצד האקדמיה. על כן, נראה שהיה הכי קרוב דווקא עם סרטו הקטן יחסית, "ניקיטה", שהיה מועמד לגלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. הסרט היחיד של בסון שהיה מועמד לאוסקר כלשהו הוא "האלמנט החמישי", שהיה מועמד על עריכת הסאונד. מכיוון שקטגוריות טכניות מעידות פחות על הערכה כלפי היוצרים ויותר כלפי הצוות הטכני, נדמה שהמועמדות של "ניקיטה" לגלובוס הזהב הייתה ההערכה הגדולה ביותר שלוק בסון זכה לה מצד הממסד בעולם החדש.צרפת, אגב, לא הייתה מועמדת לאוסקר באותה שנה, אבל הונג קונג הייתה מועמדת בזכות "הפנסים האדומים" של יימו ז'אנג, מי שאני מחשיב למקבילה האסייתית של לוק בסון בכל הנוגע לרמת המגניבות והעיצוב הצבעוני.

    למה הוא כנראה כבר לא יזכה באוסקר: לפני כמה שנים, הודיע לוק בסון כי לא יעסוק עוד בבימוי סרטים, להוציא המשכים ל"ארתור והמינימונים". חוץ מזה, מה לעשות, אחרי "האלמנט החמישי" לוק בסון די אבד את זה. "ז'אן דארק" היה ארוך ומתיש ו"אנג'ל-A" נראה כמו מחזור של סרטיו הקודמים, רק ללא החן שאפיין אותם. בסון עוד עשוי להיות מועמד כמפיק או תסריטאי, אבל נדמה שנואש ממלאכת הבימוי. כשהיה בשיאו, היה לוק בסון מוערך באירופה, אך זכה ליחס מזלזל מצד האקדמיה ההוליוודית. לאור חיבתו לאקשן ומדע בדיוני, קשה להאמין שגם אם יחזור לביים, לוק בסון ישלים פערים עם האקדמיה.

    אולי בכל זאת: אולי מקטגוריית האנימציה תבוא הישועה. "ארתור והמינימונים" נפסל ממועמדות בשל אחוז נמוך מדי של אנימציה לעומת צילומים בשר ודם. אם ההמשכים יעמדו בתקן של האקדמיה, זו האפשרות היחידה ששמו של לוק בסון יאמר בטקס האוסקר.


    רוב ריינר

     

     

    סרטים בולטים: ספיינל טאפ, אני והחבר'ה, הנסיכה הקסומה, כשהארי פגש את סאלי, מיזרי, בחורים טובים, הנשיא מאוהב

    למה הוא במאי גדול: אמרתם קאלט, אמרתם רוב ריינר. לפני כעשור, נבחר "ספיינל טאפ" לסרט הפולחן הגדול בכל הזמנים (יותר מ"מופע הקולנוע של רוקי"). בישראל, נחשב בעיני רבים דווקא "הנסיכה הקסומה" כגדול סרטי הפולחן. את שניהם ביים רוב ריינר. "אני והחבר'ה", "כשהארי פגש את סאלי", "מיזרי" ו"בחורים טובים" זכו להערכה ביקורתית רבה, לצד הצלחה כספית גדולה. אף על פי שריינר לא סגל סגנון חזותי המזוהה עמו, הוא גלה יכולת יוצאת דופן לשילוב בין בידור להמונים ותסריטים איכותיים. התסריטאים שעבד איתם בין השנים 1984-1995 (לרבות וויליאם גולדמן) הביאו לידיו כמה מהסיפורים היותר מקוריים ומשעשעים בתולדות הקולנוע. בתקופה זו, ריינר הפגין יכולת מרשימה לשמור על קצב מתאים לסיפור (בולט במיוחד ב"מיזרי" מורט העצבים) והשלטת הדמות גם על שחקנים שאינם נחשבים איכותיים במיוחד, כמו בילי קריסטל ואנדרה הענק. חרף עברו כקומיקאי, בחר ריינר לעבוד במגוון ז'אנרים והפגין בכל אחד מהם יכולת לרתק את הקהל מבלי לזלזל בחוכמתו.

    הכי קרוב לאוסקר: מכל הבמאים ברשימה, ריינר הוא כנראה זה שהיה הכי קרוב לקבל מועמדות על בימוי. סרטו של ריינר "בחורים טובים" היה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. למרות זאת, לא נתנה לו האקדמיה מועמדות על בימוי וריינר הסתפק במועמדות לאוסקר כאחד משלושת המפיקים של הסרט. בטקסי גלובוס הזהב וגילדת הבמאים, דווקא מצאו את עבודתו של ריינר ראויה למועמדות, אך כל הפרסים הלכו לקלינט איסטווד ו"בלתי נסלח" שלו.

    למה הוא כנראה כבר לא יזכה באוסקר: סרטיו של רוב ריינר בעשור וחצי האחרון נעו בין הבינוני לגרוע. נדמה שהמנטליות המקצועית שלו תקועה בתחילת שנות התשעים והוא לא הסתגל היטב לשינויים הטכניים והתוכניים שעבר הקולנוע מאז. מכיוון שאין לו סגנון שמזוהה איתו באופן ברור, נדמה שריינר תלוי מאוד בתסריטאים עמם הוא עובד. אם בעבר היה לו כשרון נדיר לבחור כמעט רק תסריטים שגם ימשכו קהל וגם יזכו להערכה ביקורתית, הוא נוטה כיום לבחור תסריטים חסרי עומק שמביישים את נעוריו. בהתחשב בכך שבנעוריו היה מוכר בכינוי "Meathead", זו חתיכת נפילה. על סרטי פנטסיה ורוק'נ'רול לא מקבלים אוסקרים, אבל אם ישכיל לבחור תסריט מרתק באמת ולהשיג מכונת זמן בכדי להביא את עצמו הצעיר מהעבר שיעבוד במקומו, אולי עוד יהיה מה לדבר.

    אולי בכל זאת: מכל הבמאים ברשימה, רוב ריינר הוא זה שסרטיו הכי קרובים לטעם האקדמיה. נדרשת הסרה של הרבה מאוד חלודה בכדי שימליט עוד סרט איכותי, אבל תמיד מותר להיות אופטימיים. הוא לא החומר ממנו עשויים זוכי אוסקר על מפעל חיים, אז הסיכוי היחיד שלו יהיה חזרה מפתיעה למוטב.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין