בתל אביו...

 עבודת חקר של תלמיד תיכון על תל אביב פוערת מחדש את זכרונות עברו, ומובילה אותו לסוף מפתיע. 

 מאת: עדנה כהן קדוש

אם הייתי אומר לכם שהחיים הם קופסא, לפעמים אין בתוכה דבר, לפעמים היא סדוקה,

לפעמים נשכחת על המדף, מעלה אבק,

אך לעיתים נפתחת היא בקושי רב,

ובתוכה נגלה אוצר...

או הפתעה...

מה הייתם רוצים למצוא בתוך הקופסא שלכם?

--

נתן הזמין אותי אליו לחדר המורים, נחרץ והחלטי "תשמע אביב, זה הנושא היחידי שנשאר, ואולי אוכל לתת לך ארכה."

אחזתי בפיסת הנייר נאנח במיאוס, חוקר את יתר החברים על נושאי העבודות שלהם. "אל תשאל, שעמום!" השיבו.

"תשמע, תלך לטיילת, סתם תכתוב משהו על הים, תוציא עוד משהו מהאינטרנט. מה אתה עושה מזה עניין?"

אך רשימת הנושאים, השאלות והמטלות נוסחה ככתב סתרים.

עם הילד חסר הסבלנות ביותר, עם הילד הציני והחמוץ ביותר, עם הילד הכעוס והמכונס ביותר, עם הילד שכל תלמידי הכיתה אמרו עליו "חורף היו צריכים לקרוא לך! חורף ולא אביב!" בחר המורה נתן, דווקא איתו לשחק במחבואים.

"לא שרים שם אופרה בקו הים, 

אניה טובעת, עשן ודם..."

אני דוהר, בורח, נסער, על האופניים לכיוון הגלים, מנסה לחשוב מה קשורים מגדלי האופרה לנושא השאלה, אך גל אחר גל, כשנייה אחר שנייה, נשברות כל קרני השמש, תמונה אחר תמונה, מרצדות מול עיניי.

אני והוא.

ילד ואביו.

"אביב, אביב" קולו בוקע מבין הגלים.

אמא אמרה שהייתי רק בן שנתיים.

אלטלנה, אני רושם בפנקס. יוני 1948 . מלחמת אחים, אצ"ל וצה"ל. 19 צעירים הרוגים, ועל מה?

מלחמת דמים. סכסוך עקרונות. עקשנות. אני ואבא. ועל מה בדיוק? על מה??

אויר המיזוג מכה על פני בכניסה למגדלים. יוקרה, בועת שקט ומוסיקת מעליות. תל אביב של פעם מול תל אביב של היום... משתנה, מתנכרת. גם אני. כמה מבייש ההווה את עברו? אני שואל את עצמי.

 השומר עורך על גופי חיפוש מדוקדק. "אתה אביב?" אני מופתע משאלתו. "זה מהמורה שלך נתן. דף עבודה!"

אני מגחך, מתפלא. "מה...!!?" מקמט את הנייר בזעם אל תוך הכיס.

"אביב, אביב" קולו אינו מניח לי. רק בן שנתיים הייתי, לא ייתכן שאזכור ממנו משהו!

חול, קרני זהב מנצנצות, אצבעות קטנות של תינוק, צעדים מתוקים ונלהבים, תלתל נופל על זוית העין. דגדוג. נפילה, והיד שלו חזקה. בוטחת. מניפה אותי.

אבא. זה הריח שלו עולה מן הים. מלוח ונקי. נשיקה על גב הברך האדומה וחיוך .

האופניים שלי נופלות לכיווני, שורטות בכאב את רגליי.

"אדמה אדמתי, רחומה עד מותי,

 ברחוב דיזנגוף 211, ורובינא איתי"

אני בדיזנגוף. תל אביב של מלט ואפור, פיח והמולה, צופרי מכוניות. תל אביב הכועסת. תל אביב הממהרת. תל אביב- מה תוסס ובוער בך כל כך, צוברת ויורקת הכל בבהלה...

לא לועסת, בולעת, פוחדת שיגמר.

אני שואל את עצמי, כמה כעסתי, כמה צברתי, לא עיכלתי, לאן מיהרתי, כמה הדחקתי, אם נרגעתי.

ילד ואביו. עגלה. מוצץ תחוב בפי. חיוך. פני תום.

 "אביב, אביב" אני שומע אותו שוב. איש גדול, פניו של אבא עגולות כמו העולם כולו, וצלו כצל עצי הרחובות, מנצח את העירוניות, את המתכתיות, את הלחות, את ההלמות, את אפור המלט, נמשח הכל בפס ירוק אחד מרגיע, מפייס וארוך, שלווה וציוץ של ציפורים.

שקט מתוך ההמולה. הדממה הזאת, החלל הזה של האין. בלב שלי- אין.

אבא איננו עוד. ילד שאינו יכול להגיד אבא.

אמא אמרה שהעניק לי את שמי. אביב, שנולד באביב ובתל אביב...

רחוב דיזנגוף 211. אני כותב שוב בפנקס. המשורר אלכסנדר פן. שלוש נשים נטש. ארבעה ילדים משלוש נשים! כמו אבא בדיוק!!

"לא אני, לא אני הוא האיש לבואו מחכה את..." 

זה אני, אבא, הילד שלך. אביב של תל אביב,

תל אביב של עלי מוהר כותב כמו בשבילי "ועל זה אני לא סולח, ועל זה אני לא שוכח, ועל זה אני לא אסלח לך לעולם!"

לעולם לא אסלח לך, אבא, לעולם!!  

אני ממשיך לכתוב. חנה רובינא ו"הדיבוק", אחת מנשותיו של פן. שגעון וסאוב, חיים שאינם שלך, חיים ללא שליטה, ותאטרון לאומי כמו בתאטרון החיים שלי בדיוק, להציג בו את כל הקצב, את כל הטרוף...

אלכסנדר פן. היא היתה רעייתו השלישית, ובפעם אחרת ניסה להתאבד בגלל אשה, פעם עסק באגרוף, הכה גם את נשותיו, תרץ גרסא כזו או גרסא אחרת, פעם סיפור כזה ופעם סיפור אחר. מושך ידו בעט, כותב ומוחק, כותב וקורע את הנייר בבוז, כמו אבא בדיוק!! כמו חייו שלו,

כמו החיים שהשאיר לי!

מי ידע את האמת?

מתוך מסגרת השלט אני שולף את הפתק השלישי, מקומט ובלוי ומרופט כרגשותיי.

 "הכניסיני תחת כנפך, והיי לי אם ואחות.

 גוטמן, אלתרמן, גולדברג ועוד..."

בדרך לבית ביאליק כבר אינני יכול לעצור את הדמעות, נחבאות בין עיני מתוך טיפות הגשם.

תל אביב נרגעת לרגע, משהו ממנה בוקע, מתפרץ, יוצא בזעם, נשטף עם המטר.

ביאליק. כמה רגש, טלטלה ועצב לופתים התפרצו בעצמה משיריו, סכינים פוצעות בתוך הלב.

ביאליק שמעולם לא היה אב, וכתב את שירי הילדים היפים ביותר, ביאליק שמעולם לא היה אב כתב את השירים המיוחדים ביותר, מן המקום המלא והרחב     ביותר בלבו, בלב שלאבא שלי, כאבא, כלל לא היה!!

"ושוב יפרח אביב, ואנוכי לבדי, על גזעי אתלה, שרביט קרח, לא ציץ לו ופרח, לא פרי ולא עלה..." כתב, ואותי בדיוק תאר...

אמא אף פעם לא דיברה, לא סיפרה, לא הסבירה. מחפשת בעצמה לאחות את כנפיה השבורות שלה, מחפשת בעצמה את היחס האימהי, המגונן. מישהו חדש, קן לתפילותיה הנידחות...

אני ממשיך לתל אביב של רחוב ארנון 15, מקום מגוריה הראשון של לאה גולדברג, אף היא משוררת שמעולם לא היתה אמא.

אולי אנשים שמעולם לא היו הורים מסוגלים להיות ההורים הטובים ביותר, לילדים שמעולם לא היו להם?...

אביה לקה במחלת נפש קשה...

כמה החשבון שלה איתו לא היה סגור? הוא עונה בשבי. אפשר היה להבין ולסלוח.

כמה אני יכול להבין את אבא ולסלוח לו?

ילד חצוי בשני עולמות, נקרע לשניים. כפי שהיא כתבה: "איתכם אני נשתלתי פעמיים, איתכם אני גדלתי, אורנים, אך שורשיי- בשני נופים שונים."

אני ממשיך לכתוב על הנייר. שכונת נווה צדק. אני חושב על גוטמן, ממייסדי השכונה, כמה צייר את בנו חמי, בכל משיחת מכחול כמו ליטף את בנו בחום. ציורים של שלמות, צבעים חמים של אהבה. אבא, אמא, ילד. משפחה...  

ואלתרמן מזכיר לי רק את אמא שוב לבד בלילות, מנסה לשיר שיר ערש לבנה.

"לילה, לילה הרוח עוברת. לילה, לילה הומה הצמרת. לילה, לילה כוכב מזמר. נומי, נומי, כבי את הנר..."

כבי את החיים שלך, אמא שנשארה לבד. לבד עם הנטל, לבד עם הסבל, לבד עם השאלות, לבד.

כמו הבן שלה בדיוק.

אלתרמן. כל כך תל אביבי, כל כך כמו אבא, חי עם אשתו, מנהל רומן עם אחרת. ובת אחת מטורפת, נגועה בשגעון הזה של חוסר היציבות.

אם לא אסגור מעגל, גם אני עלול ליפול אל תוך התהום הזה.

אני מוצא את הפתק האחרון, ספון במעטפה.

אני פוחד לפתוח ולקרוא. אני יודע... זה הולך לקרות, אני יודע. הלב שלי מתפוצץ.

"אפשר לרצוח אדם, אך לא את חלומו

כי בשלום יבוא הכל על מקומו..."

בדרך לשם כל לבנה מתחת לרגליי בוערת, האדמה פוערת עצמה מחדש, פצע ופצע נוסף שנפתח, תל אביב של בן גוריון והכרזת העצמאות, תל אביב של בשורה, יוצאת לדרך חדשה ומרגשת, ואני? כמה והיכן אני מסרב עדיין להכריז על עצמאותי?

תל אביב של  אנדרטאות, אנדרטאות ברחבי העיר,

פיגוע בלב דיזנגוף, ופיגוע בקו חמש, ופיגוע בדולפינריום, ורצח רבין, תל אביב של רעידות אדמה, של ישראל השסועה, תל אביב הכואבת, הפצועה, המדממת, מנסה כמוני לחבוש את כל פצעיה מחדש, מוצאת כוחות ומרימה את ראשה, משלמת מחיר  כבד וממשיכה. אבל הם נותרים שם, מזכירים הכל, האנדרטאות האלה, הצלקות, הזכרונות...

"אביב, אביב" אני שומע אותו שוב. הוא קורא לי. הוא עומד שם.

"אביב, אביב", הוא דומה לי בדיוק. זה מכעיס.

---

כי אם הייתי אומר לכם שהחיים הם קופסא,

מה הייתם רוצים למצוא בתוך הקופסא שלכם?