אחד צריך להישרף בדרך. תמיד ידעתי את זה. מאז שנולדתי, בטרם ידעתי ללכת. אחר כך, כשלמדתי ללכת ולרוץ, ליוותה אותי התחושה הזו בכל התחלה של הליכה או ריצה. אחד צריך להישרף בדרך.

נולדתי בערב ל"ג בעומר. בחוץ דלקו מנורות, בפנים נאונים. השדות שסביב בית החולים תל השומר בערו במדורות, מדורה מדורה חבורה חבורה הם חגגו מסביבי. ראשו של נאצר, גאמל עבד-אל המצרי, היה תלוי, מצויר על קופסאות קרטון בראש כל מדורה. הקרטון נדלק וכולם הריעו. אמי חיבקה אותי. אחד צריך להישרף בדרך.

מאז כל יום הולדת. אחד צריך. הבט סביבך ביום הולדתך, מסביב למדורה יושבים יקיריך. ילדיך, אשת נעוריך, חברות, חברות של חברים. חברים. אין קרטון בראש המדורה, ואחד צריך להישרף בדרך.

הירח דולק עלי זוהר במלואו כמעט. מחר ל"ב בעומר. מחר בערב, כשיוחלף היום בלוח העברי לל"ג בעומר, י"ז אייר תשס"ט, יידלקו מדורות בשדות. ליד בית החולים תל השומר יש הרבה פחות שדות, אבל עדיין יש. שנה טובה, ילד, אתה עובר עוד גלגול מחר, אתה נולד מחר שוב. ואחד יהיה צריך, השנה או בשנה הבאה, להישרף בדרך. אל תיתן לזה לקלקל את מצב הרוח שלך, ביום הולדתך. אולי תהיה זו רק שריפה קטנה, תיוותר כוויה קטנה וזכרון. מזל טוב.