הפוסט הנוכחי נכתב בשעה מאוחרת מאוד של הלילה (או אולי מוקדמת של הבוקר ?) בעקבות הבטחה שלי מהיום בצהריים לירון מירלמן לכתוב פוסט על תאונות הדרכים במדינה. והבטחות צריך לקיים, לכן מצאתי את עצמי יושב וחושב מה אני יכול כבר להוסיף בעניין הזה של תאונות דרכים.

אז נתחיל בגילוי אישי ונאות. אני לא בדיוק אחד מטובי הנהגים במדינה. כבר שיפשפתי ונגחתי פה ושם בכמה מכוניות בחיי, רובן חונות, בעיקר שלי. אני גם חוטף מפעם לפעם כמה צפירות שבהחלט מגיעות לי מנהגים עצבניים שלפעמים גם צודקים. ההיכרות הזאת שלי עם עצמי, יכולותי וכישורי בתחום גורמת לי להמשיך ולהתנייד בתוך לב ליבה של ת"א, עיר מגורי ועבודתי ברכב ארבע גלגלי במקום דו גלגלי, לשלם חניונים ודוחו"ת, לחפש חנייה במשך שעות ולבזבז זמן, דלק ועצבים, אבל להרגיש שאני שומר על עצמי וסביבתי קצת יותר, מה שמוביל אותי לאחד משני הנושאים של הפוסט: אחריות אישית ואחריות ציבורית, ובקיצור- "תאונות ומי שנתן להם רשיון".

אני מזהיר, מה שאני הולך לכתוב כרגע יכול להכעיס הרבה אנשים, חלקם אנשים בעלי רגישות חברתית שאני מאוד מעריך שיטענו שאני מציע הצעות שיגדילו פערים חברתיים וישימו עוד מכשול לחלשים בחברה, אבל אני מדבר כאן על חיי אדם, אז אני מרשה לעצמי. תודה וסליחה מראש.

לדעתי לא כל אחד אמור ומסוגל להחזיק רשיון להרוג.

כלי רכב הוא רשיון להרוג.

מדינה שיודעת למיין ולארגן בצורה מאוד קפדנית עשרות אלפי נערים ונערות מדי שנה בבואה לצוות אותם לכלי הרג צבאיים מסוגים שונים יכולה למיין בצורה קצת יותר רצינית את אלו המבקשים לקבל את אותם הרשיונות להרוג אזרחים אחרים ואת עצמם על הכביש.

המחוקק, בבואו לשמור על בטחוננו ועל חיינו, נהגים והולכי רגל, אמור ליצור רף מעט יותר גבוה ומשמעותי לחלוקת רשיונות נהיגה.

לדעתי בהחלט יש מקום לקבוע כי לא כל אדם רשאי לנהוג ברכב ולעלות על הכביש, גם עם הוא עבר איזה מבחן שינון אמריקאי דבילי (ויסלחו לי כותבי השאלות למבחן התיאוריה) והצליח להפגין כישורים בסיסיים של שימוש ברכב למשך מספר דקות תחת עינו הפקוחה של בוחן (רציני ואחראי ככל שיהיה, ואני בטוח שהם אכן...).

כמו שרצוי לקבוע פרמטרים קשוחים למחזיקי כלי נשק אזרחיים, לקבלה לשירות ציבורי ולמיון ליחידות בצבא, כך גם יש ליצור פרופיל רצוי של הרשאים להשתמש ברכב על כבישי ישראל, ושוב, יסלחו לי כל בעלי הרקע הפלילי, בעלי בעיות האלימות בעברם, בעלי בעיות הסמים/ אלכוהול/ התמכרויות, ושאר כאלו שלא יוכלו לעבור בצורה מספקת בחינה של פסיכולוג או מאבחן מוסמך שמאשר שהם אכן אנשים בוגרים באישיותם, שקולים, אחראים ורציניים, המסוגלים להתמודד ולבחון בצורה רצינית דילמות הקשורות בחיים ומוות, מהירות תגובה תחת לחץ, קשר עין- יד ועוד פרמטרים שמראים שהתנהלותם העתידית על הכביש תהיה, פוטנציאלית לפחות, מיטבית ורצויה.

מעבר לנושא הגיל ולנושא האבחון האישיותי (שלדעתי הם קריטיים ביותר) הייתי מציע גם להרחיב את לימודי הנהיגה, להוסיף שיעורים ולהעביר את התלמידים דרך סימולטורים המדמים מצבים קיצוניים ומאמנים את התלמיד הבוגר והכשיר להתמודד עמם. כן, גם בטסט. כן, בחושך, בגשם, בזיגזג, על הראש ועם הזנב. "קשה באימונים- קל בקרב". רק שבקרב אין לנו שליטה ובאימונים רצוי וכדאי לאמן כמו שצריך, ולהכשיר נהגים טובים יותר, מאומנים יותר וכשירים יותר מבחינה אישית לקבל את המפתחות לידיים.   

ואם כותרת הפוסט לא הייתה ברורה מספיק, "מי שנתן להם רישיון" זה מי שאחראי מבחינתי לחלק מהבעייה הזו של תאונות הדרכים בישראל. והוא זה שממשיך לנפק רשיונות נהיגה בסיטונאות כמעט ללא מאמץ לכל מי שחפץ לקבל כאלו.

ומה לעשות, לא כל אחד אמור וצריך להחזיק רשיון נהיגה (כמו שלא כל אחד יכול להטיס מטוס קרב שאמור להגן לי על המדינה ועולה כסף רב מכיסי ומכיסנו כולנו, אם נקצין מעט לצורך הדוגמא).

זה לא אומר שיש כאלה ששווים פחות, חס וחלילה או שצריך לקפח אותם או להנציח את חולשתם, פשוט לא כל אחד יכול...