בקיץ 98' די ריחמתי על עצמי. הייתי אז בת 27, בחודשים שקדמו לכך נפרדתי מחבר שהיינו ביחד מעל לשנתיים, ולא הצלחתי להשתחרר מתחושת העצב הקיומי שאפפה אותי. הצעת עבודה חלומית שקיבלתי כבוגרת טרייה של מגמת תסריטאות בחוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטה, התגלתה כאכזבה מקצועית ומפח נפש אישי נוראי (ועל כך בפוסט אחר אולי פעם). הייתי ענייה מרודה כמו שקיבוצניקית לשעבר נטולת כל גב כלכלי יכולה להיות, ולפרנסתי עבדתי בכמה ג'ובים דלוחים ברמה כזו או אחרת, בין השאר כטלפנית בסינמטק.

ערב אחד, במשמרת שלי בסינמטק, הוקרן באולם הקטן סרט על תקיפה מינית. מובן שלא טרחתי לעלות ולצפות בסרט. בשביל מה אני צריכה עוד יותר לדכא את עצמי? לא הייתי היחידה שלא טרחה, וכך מצאתי את עצמי יושבת בעמדת הקבלה מול דוכן מיותם שבו ישבו נטולי מעש כמה מתנדבים של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית של ת"א. מסביבם היו מונחים עשרות פלאיירים באין דורש.

הם היו משועממים וגם אני, וככה מצאנו את עצמנו מקשקשים. "איך נעשים מתנדבים במרכז שלכם?" שאלתי אותם מבלי ממש להתכוון בכך, והם הושיטו לי שאלון שמילאתי בחופזה. להפתעתי, אחרי מספר חודשים התקשרה אלי איריס מהמרכז, סיפרה שיש קורס מתנדבות חדש שעומד להיפתח, ושאלה אם אני רוצה להגיע לראיון. הייתי קצת נבוכה, האמת. לא חשבתי שמישהו שם יקרא ברצינות את השאלון שמילאתי ברגע של חוסר מחשבה, אבל כמו שמספרים לפעמים על זוגות שמתאהבים, גם אני הרגשתי פתאום שיש כאן משהו מעבר, קשר גורלי שאסור לי לפספס, והתייצבתי לראיון קבלה לקורס מתנדבות בקו החירום 1202.

לא אלאה אתכם, רק אספר שמאז עברו כבר (אמאל'ה!) כמעט 11 שנים, ואני עדיין מחוברת למרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. כמובן שיש תקופות שאני מעורבת יותר ויש שפחות. בשנים הראשונות התנדבתי בתל-אביב, ואחר כך, עם העתקת מקום מגוריי אל מעבר להרי החושך (גדרה, גדרה)  - גיליתי מרכז קטנטן שאך זה הוקם בזמנו, וגם הוא חגג בשנה שעברה עשור לקיומו – "תאיר".  

"תאיר" הוא מרכז הסיוע שמשרת את תושבי אזור השפלה והנגב הצפוני, מנס-ציונה ורחובות בצפון, דרך מודיעין, רמלה, לוד, קריית מלאכי, יבנה, אשדוד ואשקלון בדרום, וכל היישובים שביניהם. 

ולמה אני מספרת את כל הסאגה הזו? או. בעוד שבועיים, ביום שישי 22.5.09, יתקיים זו השנה השלישית ברציפות בזאר חגיגי לקראת חג השבועות, שמאורגן ע"י "תאיר", וכל הכנסותיו קודש לטיפול, סיוע ותמיכה בנשים וגברים, נערות ונערים, ילדות וילדים בכל הגילאים ומכל שכבות האוכלוסייה, שנפלו קורבן לפשע הנורא של תקיפה והתעללות מינית.

השנה אני בין המארגנות של הבזאר. מצורף כאן קובץ ובו הפלאייר. 

עדיין חסרים לבזאר כלי בית, מוצרי קוסמטיקה ומאפים. מי שרוצה לתרום מוזמן ליצור קשר. ...

אבל הכי חשוב זה שכל אחד ואחת מכם מוזמנים לבוא, ליהנות לקנות ולתרום.  

אז אם אתם מגיעים, חפשו אותי ותזדהו... הקפה והעוגה עלי J