כותרות TheMarker >
    ';

    חן הקוקייה

    \"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"
    ז'אן ז'אק רוסו

    ארכיון

    כמה תוכים יש באיטלקית

    116 תגובות   יום ראשון, 10/5/09, 19:52

     

     

    יום בחיי הסוערים בכי, גברים והפרעות אישיות 

     

    אתמול בלילה היה לי התקף חרדה. לאלה מכם שלא היה להם העונג לחוות - זה אומר להתעורר פתאום עם דקירות בצד שמאל שמתפשטות לגב ולכל בית החזה ולשקוע במחשבות הקונסטרוקטיביות מה עדיף במקרה של התקף לב: לקרוא לאמבולנס מיד, או שמא להתפנות לביה"ח עצ-מונית בלי דרמות גדולות ובלי להחריד את מנוחת השכנים. אחרי עשר דקות בערך של הרהורי תחבורה, מתפוגגים הכאבים ואת נרדמת בשלווה עד הבוקר.


     


    הבחור האחרון שעבר בחיי קצב לי את הבכי. "לא האמנתי", הוא אמר, "שאמצא את עצמי עם אשה שבוכה מגזר". כן, התברר שאני די בכיינית, ואיתו - עוד יותר. ובעוד שסיפק לי כמה סיבות טובות לבכות, גם ניסה באמת ובתמים לאסור עליי את הבכי. דמעותיי זלגו מעצמן, פרצו כמו בסרטים המצוירים כשתי מטפיות מקולקלות של תחנת מכבי אש בסיוט של שוליית הקוסם. עד עכשיו טרם הצלחתי לפענח אם היתה לו איזושהי הפרעת אישיות או היה בעצם הגבר הממוצע, אבל השוביניזם שלו פתח לי את כל הפצעים.


    הריב הנורא שחתם את יחסינו הקצרצרים נסב על הסוגייה הנושנה שכבר כתבתי עליה פעם, מי יטפל במי, מי יפרוש את חסותו על מי - האם האשה תפקידה לטפל בגבר כבתינוק, או האם הגבר אמור לפרוש את חסותו על האשה ולהגן עליה כאביר. שתי האוריינטציות האלה לעד יתנגשו, ומבחינת האופי של שנינו הן התנגשו בעוצמה בערך בדקה הראשונה שבה נפגשנו. מצד שני היתה בינינו משיכה עזה מאוד, ולכן הנפיצות הרבה של הקשר שלנו.



    חברותיי עקבו אחרי הדרמה ממרחק ביטחון, וכשהסתיימה הושיטו יד לעזרה, אבל אני העדפתי להשתקם בחברת  חתוליי האמפטיים ולכתוב. יש לי גם ידיד טוב.... מממממ... מאהב, שעקב מרחוק, והיום כבר סידר לי חוויה מתקנת, חיבק וליטף אותי שעה ארוכה בעודי בוכה ומייללת כאוות נפשי, ולמרות שעת הצהריים השמשית הייתי קרה כקרח ולאט לאט נצמדתי לחומו והפשרתי. נהרות של בכי זרמו שם, בכי משחרר, בכי שבסופו כבר היה מהול בצחוק. הוא סיפר לי בדיחה מצחיקה: "איש אחד בא לרופא ואומר לו: דוקטור, יש לי כאב ראש. אז הרופא עונה לו: קודם כל תפסיק לאונן. האיש אומר: מה פתאום? מה זה קשור? הרופא עונה: זה פשוט לא נעים, יש פה אנשים". נו, תגידו לי, אפשר להמשיך לבכות בתנאים האלה?



    בספרדית, תוכי זה לוֹרוֹ (loro), ובשירים האיטלקיים שאני שומעת, יש המון לורו, אז חשבתי תמיד - מה יש לעזאזל לאיטלקים עם התוכים האלה - עד שהתחלתי ללמוד איטלקית והתברר לי שלורו באיטלקית זה הם, כלומר כינוי רומז לגוף שלישי רבים. כאילו דא שיש צורך בזה די הרבה בשפה. לא יודעת אם זה נורא מצחיק, אבל זה הדבר הכי מצחיק שהיה לי לספר לו היום, בין בכי אחד למשנהו.



    וגם חשבתי על כך שיש המון חרא בחיים, אין מה לעשות, והחוכמה זה לא לשקוע בו. ואם יש לי תפישות מסוימות או ערכים מסוימים - שאני קוראת להם הומניסטיים ואחרים קוראים להם דביליים ופנטזיונריים ותלושים ואומרים לי להתחבר למציאות ולהתעורר מהחלום כי אחרת צפויות לי עוד המון שנים רעות כפי שהיו הארבע מאז גירושיי, עולה לי דווקא במוח הדימוי הזה של ג'ורג'ו דה קיריקו, הצייר האיטלקי שהוא הצייר הכי אהוב עליי בעולם, של אנשים - בעיקר גברים כי הוא היה הומו - עומדים, תמירים ויפים, בפלגי בוץ או שמא חרא, ומישירים מבט ריק אל האינכלום. ולדה קיריקו יש סדרה עצומה של הציורים האלה, עם ביתני-רחצה ויקטוריאניים וברווזים צהובים ופה ושם מצילים בבגדי-ים ענתיקות. והכל חידתי ומסתורי כחידת החיים עצמה.


    ויש לו עוד תמונה שאני אוהבת במיוחד, של פרסאוס הורג את הדרקון ומציל את אנדרומדה, המחכה לו בלי הרבה מתח, בישיבה נונשאלאנטית כזאת, בהבעה די אדישה, כי הרי היא יודעת שזאת המחלקה של הגבר להילחם בדרקונים, ולה יש ודאי יתרונות אחרים שכולנו מודעים להם. 



    אבא שלי חיפש תמיד את הפריים המושלם ואף פעם לא הרשה להכניס פריים דפוק לאלבום, גם אם זו הפאקינג תמונה היחידה של הילדה בגיל ארבע. גם אני לימדתי את הילדים שלי אף פעם לא להתפשר על הפריים. השבוע זכה הסרט של הבן הבכור שלי וחבריו, בכיתה י', בתחרות של מגמת הקולנוע בבית הספר שלהם, מכל כיתות י' וי"א והוא יוגש עם סרט נוסף לתחרות העירונית, 'גלויה תל-אביבית'. ראיתי את הסרט והתרגשתי. אין בו אפילו פריים אחד דפוק.



    מרקו נוסע רחוק ולא יחזור בלהיט–הענק העצוב של לאורה פאוזיני מ–1993, הבדידות, אך היות האדם לבד הוא מצב קיומי, ונראה לי שאתאושש עם כל כך הרבה עזרה מחבריי. הפסיכיאטר שלי מסרב ללחוץ על גז התרופות ואומר שאני כותבת הכי טוב כשאני עצבצבת. אולי זה נכון

     

     

     ■ ■ ■

    על סערות מזווית אחרת - ובעצם אותו דבר: ולרי, אלת האש, על מאניה דיפרסיה 

    דרג את התוכן:

      תגובות (113)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/11/09 19:07:
      זה הפוסט שלי שאני הכי אוהבת. תודה. הוא מצלם מצב נפשי שאני כבר לא בו, אבל אני ממש זוכרת איך היה לי שחור ולמחרת כשהלכתי בחוץ השמש הציפה אותי באור, רק כי גבר אחד הסכים שאבכה לו לתוך החזה. זה הכל. 
        25/11/09 18:37:

      כתיבה סוחפת ומרתקת, מיא

      חיות וחיוניות מרגשות

      והמון אומץ לחוות

      ולהתנסות.

       

       

        26/5/09 15:47:

      צטט: limbole 2009-05-16 20:32:42

      צטט: מיא 2009-05-16 14:14:52

      לי יש בלוז של ערב. כל הדברים שקורים לי במשך היום מצטרפים אצלי להרגשה רעה בערב, בחושך. אז יוצאים השדים. בנאדם, גבר, שנמצא איתי, יכול לעזור לי נגדם, זה הכל. יכול גם להיות אטום. אני שונאת טמטום, רשעות, אטימות, אני מפחדת מהזדקנות, מאובדן של חיות, מאובדן של כוח יצירה, מהשתלטות הבכי על הצחוק. הייתי רוצה שיהיה לי מישהו שיעזור לי להשלים את המסע הזה חזרה לעצמי, שיספק לי חוויה מתקנת על כל הרשעות והאטימות והנקמנות וצרות העין והקנאה שקיבלתי מגברים אחרי גירושיי, כי אני כבר די עושה אותו בעצמי, כפי שניתן לראות גם בבלוג שלי. עד לא מזמן חשבתי שזה מאוד פשוט ובר השגה, החוויה המתקנת הזאת. היום אני כבר לא בטוחה. ואתה יודע מה? אולי בכלל אני אעשה אותו עם אשה. או, כאמור אשלים אותו לבד. וכשאנשים אומרים לי - הכל בתוכך ורק לבד תוכלי ובלה בלה, אני לא מאמינה בזה, ואגיד לך למה. אני נתלית בספירות גבוהות - ובכל היצירה האנושית - בספרות, באמנות - הגאולה היא תמיד דרך קשר אנושי, דרך אהבה, או אלוהים. ולי אין אלוהים. אני אתאיסטית גמורה. והגאולה היא בזולת, בקשר, בחום, בהתקרבות, בהכרה ההדדית שאין דרך אחרת, שכולנו נידונים לאותה אחרית ולאותו מסלול ועדיף לעבור אותו יחד ולהילחם יחד באותם פחדים ובאותם שדים. ומי שלא מבין את זה דינו להיות אומלל. כל היצירות הגדולות של המין האנושי מביעות את הרעיון הפשוט הזה, ועם זאת הגדול. האחד. 

       

      מיא, זה אחד הטוקבקים היותר יפים שיצא לי לקרוא בזמן האחרון.

      הוא צריך לצאת כפוסט נפרד כדי לתת לו את הכבוד המגיע לו.

       

      מיא, לפרסם  כפוסט בפני עצמו.

        26/5/09 12:05:

      אתמול בלילה היה לי התקף חרדה. לאלה מכם שלא היה להם העונג לחוות - זה אומר להתעורר פתאום עם דקירות בצד שמאל שמתפשטות לגב ולכל בית החזה ולשקוע במחשבות הקונסטרוקטיביות מה עדיף במקרה של התקף לב: לקרוא לאמבולנס מיד, או שמא להתפנות לביה"ח עצ-מונית בלי דרמות גדולות ובלי להחריד את מנוחת השכנים. אחרי עשר דקות בערך של הרהורי תחבורה, מתפוגגים הכאבים ואת נרדמת בשלווה עד הבוקר.


       מכיר טוב את הקטע הזה,יפה מאוד מיא וגם נאמן למקור, אני מוכן להעיד.....אבל לאנשים כמונו יש גם אהבות "פסיכוסומטיות" את יודעת...(: רק טוב,יופי של טקסט.

        17/5/09 22:50:


      קודם כל, פוסט מדהים!גם בכתיבתו גם בכנותו כי רבה

      וגם בגלל מי שאת

      לוחמת צדק כבר אמרתי? (-:

      מעניין שאף אחד כאן לא אמר לך כל הכבוד

      על הבחור הצמוד שלך שיודע לעודד אותך כשצריך.

      רק על זה, כבר מגיע לך כוכב וכבוד!

      זוגיות, עניין מסובך

      פסיכולוגים ופסיכיאטרים, עוד יותר

      אבל את שניהם צריך (-:

      ילדים=אח, כמה עונג...

        16/5/09 21:58:

      צטט: limbole 2009-05-16 20:32:42

      צטט: מיא 2009-05-16 14:14:52

      לי יש בלוז של ערב. כל הדברים שקורים לי במשך היום מצטרפים אצלי להרגשה רעה בערב, בחושך. אז יוצאים השדים. בנאדם, גבר, שנמצא איתי, יכול לעזור לי נגדם, זה הכל. יכול גם להיות אטום. אני שונאת טמטום, רשעות, אטימות, אני מפחדת מהזדקנות, מאובדן של חיות, מאובדן של כוח יצירה, מהשתלטות הבכי על הצחוק. הייתי רוצה שיהיה לי מישהו שיעזור לי להשלים את המסע הזה חזרה לעצמי, שיספק לי חוויה מתקנת על כל הרשעות והאטימות והנקמנות וצרות העין והקנאה שקיבלתי מגברים אחרי גירושיי, כי אני כבר די עושה אותו בעצמי, כפי שניתן לראות גם בבלוג שלי. עד לא מזמן חשבתי שזה מאוד פשוט ובר השגה, החוויה המתקנת הזאת. היום אני כבר לא בטוחה. ואתה יודע מה? אולי בכלל אני אעשה אותו עם אשה. או, כאמור אשלים אותו לבד. וכשאנשים אומרים לי - הכל בתוכך ורק לבד תוכלי ובלה בלה, אני לא מאמינה בזה, ואגיד לך למה. אני נתלית בספירות גבוהות - ובכל היצירה האנושית - בספרות, באמנות - הגאולה היא תמיד דרך קשר אנושי, דרך אהבה, או אלוהים. ולי אין אלוהים. אני אתאיסטית גמורה. והגאולה היא בזולת, בקשר, בחום, בהתקרבות, בהכרה ההדדית שאין דרך אחרת, שכולנו נידונים לאותה אחרית ולאותו מסלול ועדיף לעבור אותו יחד ולהילחם יחד באותם פחדים ובאותם שדים. ומי שלא מבין את זה דינו להיות אומלל. כל היצירות הגדולות של המין האנושי מביעות את הרעיון הפשוט הזה, ועם זאת הגדול. האחד. 

       

      מיא, זה אחד הטוקבקים היותר יפים שיצא לי לקרוא בזמן האחרון.

      הוא צריך לצאת כפוסט נפרד כדי לתת לו את הכבוד המגיע לו.

       

       

      מצטרפת...מה שרשמת למעלה מחייב פוסט בפני עצמו. כאילו שדיברת עליי :-)

      כל הפחדים כולם...

      ואגב, איטלקית? מתתתתתתתתה ללמוד איטלקית!! שפה חושנית ויפת-הגיה.

      רק שאין בסביבתי הגיאוגרפית מקום שניתן ללמדה (וכרגיל, בעיית זמן אקוטית

      של אם גרושה + 2 במשרה מלאה, תרתי משמע :-(( )

       

        16/5/09 20:34:

      היר היר

      מסכימה עם הבלקונית.

        16/5/09 20:32:

      צטט: מיא 2009-05-16 14:14:52

      לי יש בלוז של ערב. כל הדברים שקורים לי במשך היום מצטרפים אצלי להרגשה רעה בערב, בחושך. אז יוצאים השדים. בנאדם, גבר, שנמצא איתי, יכול לעזור לי נגדם, זה הכל. יכול גם להיות אטום. אני שונאת טמטום, רשעות, אטימות, אני מפחדת מהזדקנות, מאובדן של חיות, מאובדן של כוח יצירה, מהשתלטות הבכי על הצחוק. הייתי רוצה שיהיה לי מישהו שיעזור לי להשלים את המסע הזה חזרה לעצמי, שיספק לי חוויה מתקנת על כל הרשעות והאטימות והנקמנות וצרות העין והקנאה שקיבלתי מגברים אחרי גירושיי, כי אני כבר די עושה אותו בעצמי, כפי שניתן לראות גם בבלוג שלי. עד לא מזמן חשבתי שזה מאוד פשוט ובר השגה, החוויה המתקנת הזאת. היום אני כבר לא בטוחה. ואתה יודע מה? אולי בכלל אני אעשה אותו עם אשה. או, כאמור אשלים אותו לבד. וכשאנשים אומרים לי - הכל בתוכך ורק לבד תוכלי ובלה בלה, אני לא מאמינה בזה, ואגיד לך למה. אני נתלית בספירות גבוהות - ובכל היצירה האנושית - בספרות, באמנות - הגאולה היא תמיד דרך קשר אנושי, דרך אהבה, או אלוהים. ולי אין אלוהים. אני אתאיסטית גמורה. והגאולה היא בזולת, בקשר, בחום, בהתקרבות, בהכרה ההדדית שאין דרך אחרת, שכולנו נידונים לאותה אחרית ולאותו מסלול ועדיף לעבור אותו יחד ולהילחם יחד באותם פחדים ובאותם שדים. ומי שלא מבין את זה דינו להיות אומלל. כל היצירות הגדולות של המין האנושי מביעות את הרעיון הפשוט הזה, ועם זאת הגדול. האחד. 

       

      מיא, זה אחד הטוקבקים היותר יפים שיצא לי לקרוא בזמן האחרון.

      הוא צריך לצאת כפוסט נפרד כדי לתת לו את הכבוד המגיע לו.

        16/5/09 18:38:

      צטט: מיא 2009-05-16 14:14:52

      לי יש בלוז של ערב. כל הדברים שקורים לי במשך היום מצטרפים אצלי להרגשה רעה בערב, בחושך. אז יוצאים השדים. בנאדם, גבר, שנמצא איתי, יכול לעזור לי נגדם, זה הכל. יכול גם להיות אטום. אני שונאת טמטום, רשעות, אטימות, אני מפחדת מהזדקנות, מאובדן של חיות, מאובדן של כוח יצירה, מהשתלטות הבכי על הצחוק. הייתי רוצה שיהיה לי מישהו שיעזור לי להשלים את המסע הזה חזרה לעצמי, שיספק לי חוויה מתקנת על כל הרשעות והאטימות והנקמנות וצרות העין והקנאה שקיבלתי מגברים אחרי גירושיי, כי אני כבר די עושה אותו בעצמי, כפי שניתן לראות גם בבלוג שלי. עד לא מזמן חשבתי שזה מאוד פשוט ובר השגה, החוויה המתקנת הזאת. היום אני כבר לא בטוחה. ואתה יודע מה? אולי בכלל אני אעשה אותו עם אשה. או, כאמור אשלים אותו לבד. וכשאנשים אומרים לי - הכל בתוכך ורק לבד תוכלי ובלה בלה, אני לא מאמינה בזה, ואגיד לך למה. אני נתלית בספירות גבוהות - ובכל היצירה האנושית - בספרות, באמנות - הגאולה היא תמיד דרך קשר אנושי, דרך אהבה, או אלוהים. ולי אין אלוהים. אני אתאיסטית גמורה. והגאולה היא בזולת, בקשר, בחום, בהתקרבות, בהכרה ההדדית שאין דרך אחרת, שכולנו נידונים לאותה אחרית ולאותו מסלול ועדיף לעבור אותו יחד ולהילחם יחד באותם פחדים ובאותם שדים. ומי שלא מבין את זה דינו להיות אומלל. כל היצירות הגדולות של המין האנושי מביעות את הרעיון הפשוט הזה, ועם זאת הגדול. האחד. 

      טוב, בזה אני איתך,

      עד הסוף.

       

        16/5/09 18:23:

      איזו תגובה מגניבה!

       

      האמת שדבר נפלא נפל בחיי - חזרתי להיות סטייליסטית!

       

      אולי אקדיש לכך פוסט נפרד כשיהיו קבלות. זה באמת שיא האסקפיזם, הסטייליזם.

       

      אבל היום התחלנו ללמוד למגן בהיסטוריה, שזה פאן שלא יתואר.

        16/5/09 15:22:

      צטט: חדר 101 2009-05-10 23:07:23

      אני אתעסק בזוטות הפעם, פשוט כי זה יותר קל לי בימים אלו.

       

      בטנריף יש פארק מים בשם לורו פארק. אני לא ממש מסכימה עם כל הנושא של לכלוא בעלי חיים וללמד אותם לעשות תעלולים תמורת צ'ופרים, אבל מסבתר שזה הפך להיות סוג של מוסכמה (לראיה מבצעי סופעונה בסופר פארם והתנהגות נשית).

      בקיצור, מומלץ בחום (הלורו פארק, כן?!)

      :)

       

       

      מומלץ בחום? חשבת שאני לא אראה?

      פויה!

       

      מיא, לבכות זה חיוני.

      יש לך חברים עם בדיחות וחתולים הורסים וילדים שיודעים לעשות סרטים שאין בהם פריים אחד לא מושלם.

      וחוץ מזה, יש לך חוש הורס לסטייל ואני מוכנה להתערב שאת נורא יפה גם כשאת בוכה. 

      אז את בוכה מגזר, ביג דיל.

      הרי יש גזרים באמת מעוררי רחמים.

        16/5/09 14:14:
      לי יש בלוז של ערב. כל הדברים שקורים לי במשך היום מצטרפים אצלי להרגשה רעה בערב, בחושך. אז יוצאים השדים. בנאדם, גבר, שנמצא איתי, יכול לעזור לי נגדם, זה הכל. יכול גם להיות אטום. אני שונאת טמטום, רשעות, אטימות, אני מפחדת מהזדקנות, מאובדן של חיות, מאובדן של כוח יצירה, מהשתלטות הבכי על הצחוק. הייתי רוצה שיהיה לי מישהו שיעזור לי להשלים את המסע הזה חזרה לעצמי, שיספק לי חוויה מתקנת על כל הרשעות והאטימות והנקמנות וצרות העין והקנאה שקיבלתי מגברים אחרי גירושיי, כי אני כבר די עושה אותו בעצמי, כפי שניתן לראות גם בבלוג שלי. עד לא מזמן חשבתי שזה מאוד פשוט ובר השגה, החוויה המתקנת הזאת. היום אני כבר לא בטוחה. ואתה יודע מה? אולי בכלל אני אעשה אותו עם אשה. או, כאמור אשלים אותו לבד. וכשאנשים אומרים לי - הכל בתוכך ורק לבד תוכלי ובלה בלה, אני לא מאמינה בזה, ואגיד לך למה. אני נתלית בספירות גבוהות - ובכל היצירה האנושית - בספרות, באמנות - הגאולה היא תמיד דרך קשר אנושי, דרך אהבה, או אלוהים. ולי אין אלוהים. אני אתאיסטית גמורה. והגאולה היא בזולת, בקשר, בחום, בהתקרבות, בהכרה ההדדית שאין דרך אחרת, שכולנו נידונים לאותה אחרית ולאותו מסלול ועדיף לעבור אותו יחד ולהילחם יחד באותם פחדים ובאותם שדים. ומי שלא מבין את זה דינו להיות אומלל. כל היצירות הגדולות של המין האנושי מביעות את הרעיון הפשוט הזה, ועם זאת הגדול. האחד. 
        16/5/09 12:31:

      צטט: מיא 2009-05-16 11:37:21

      דווקא יש לי דוגמה טובה על הגנה לא רגשית, על הגנה מעשית - טרייה מאתמול.

       

      אתמול הלכתי לים עם אחותי, ושני ערסי-צעצוע שיחקו מולנו בכדור, מהקטנים האלה מעור של נייק, כדורמים, וכל פעם בעטו בו בחוזקה אל קהל רובצי המיטות ואנחנו ביניהם, ומישהו אחר היה חוטף בראש. הערנו להם כמה פעמים והם לא שמו עלינו. כנראה שלא היינו ממש מפחידות. בסוף שיסינו בהם את פקחי החוף בעלי המראה האימתני והם התפנו. עכשיו, אני יכולה להיות כן מפחידה ולצרוח ולהתעמת, אבל באתי לים בשישי בבוקר כדי לנוח ולהירגע, כן? ומאוד היה בא לי שיהיה עמי איזה גברתן לשם כן, ובגלל שכבר כתבתי בעבר שכיום, בגלל ההתבהמות בחברה שלנו, כמעט כל יציאה מהבית היא קרב הישרדות, היה מתאים לי מאוד גבר מגן במובן הפיזי.

       

      לקודם שלי, נשוא הפוסט, היתה חזות מאוד מאוד מאיימת. רק מה, הוא התעקש שאבשל לו (הכתבה ב'את' בדרך) ואפנק אותו במגוון דרכים וצורות. אני לעומתו התרגלתי לחיזור די אינטנסיבי מצד גברים ואני מתקשה להיכנס לתפקיד המטפלת/המעריצה. היה לו קטע כזה שנשים קלקלו אותו ונתנו לו את ההרגשה שרק כדי שיהיה שלהן הן היו מוכנות לעשות בשבילו ממש הכל, ואני - ממש לא. אני צריכה להרגיש מגבר שהוא מאוד מאוד מאוד מעריך את זה שאני איתו.

      הגנה  פיזית זה ברור, בהחלט מבין ונראה לי טבעי הצורך הזה

      שגם מקובע בסטיגמות החברתיות. לא חולק עלייך.

      רק שאת דיברת על הגנה רגשית, וזה כאמור, לא ממש ברור לי.

       

      בכל אופן, לצערי לפעמים,  אני ממש לא מפחיד

       

      שתהיה לנו שבת של שלום.

       

        16/5/09 11:37:

      דווקא יש לי דוגמה טובה על הגנה לא רגשית, על הגנה מעשית - טרייה מאתמול.

       

      אתמול הלכתי לים עם אחותי, ושני ערסי-צעצוע שיחקו מולנו בכדור, מהקטנים האלה מעור של נייק, כדורמים, וכל פעם בעטו בו בחוזקה אל קהל רובצי המיטות ואנחנו ביניהם, ומישהו אחר היה חוטף בראש. הערנו להם כמה פעמים והם לא שמו עלינו. כנראה שלא היינו ממש מפחידות. בסוף שיסינו בהם את פקחי החוף בעלי המראה האימתני והם התפנו. עכשיו, אני יכולה להיות כן מפחידה ולצרוח ולהתעמת, אבל באתי לים בשישי בבוקר כדי לנוח ולהירגע, כן? ומאוד היה בא לי שיהיה עמי איזה גברתן לשם כן, ובגלל שכבר כתבתי בעבר שכיום, בגלל ההתבהמות בחברה שלנו, כמעט כל יציאה מהבית היא קרב הישרדות, היה מתאים לי מאוד גבר מגן במובן הפיזי.

       

      לקודם שלי, נשוא הפוסט, היתה חזות מאוד מאוד מאיימת. רק מה, הוא התעקש שאבשל לו (הכתבה ב'את' בדרך) ואפנק אותו במגוון דרכים וצורות. אני לעומתו התרגלתי לחיזור די אינטנסיבי מצד גברים ואני מתקשה להיכנס לתפקיד המטפלת/המעריצה. היה לו קטע כזה שנשים קלקלו אותו ונתנו לו את ההרגשה שרק כדי שיהיה שלהן הן היו מוכנות לעשות בשבילו ממש הכל, ואני - ממש לא. אני צריכה להרגיש מגבר שהוא מאוד מאוד מאוד מעריך את זה שאני איתו.

        16/5/09 01:14:

      צטט: מיא 2009-05-15 17:52:36

      כתבתי כבר בפוסט הקודם שלי שבו התייחסתי לכך, שדווקא שוויון יש רק באגדות, ובפועל מתקבעת איזושהי חלוקת תפקידים לא שוויונית בדרך כלל, וזו לא תמיד הולמת את הציפיות של כל אחד מבני הזוג וודאי שלא את הפנטזיות שלהם. הבחור הזה שהייתי איתו נורא רצה אשה שתפנק אותו כתינוק, למרות שהיה חזק וחסון ועמיד ובעל כל סוגי המשאבים.  ואני - מה לעשות - למרות שלא חסר לי דבר בפועל, יש לי פנטזיה מאוד חזקה שגבר יגן עליי - רגשית בלבד - מפגעי העולם - וזה פשוט לא הסתדר לנו יחד. 

      אני ושאר גברברי העולם ישמחו לדעת איך מישהו, חוץ ממך, יכול לחוות

      את מה שאת חווה.  הרגשות והתחושות, חזקות או חלשות הן שלך בלבד.

      אף גבר או אשה, קרובים ככל שיהיו, לא יכולים להרגיש כמוך ברגע נתון.

      להזדהות כן, להרגיש לא.

      לחבק כשרע לך, כן.  להיות לידך גם כן.  אפילו לנגב את הדמעות...

      אבל זה לא להגן.

      פספסתי משהו?  אשמח ללמוד.

        15/5/09 23:43:

      צטט: מיא 2009-05-15 17:18:28

      צטט: pov 2009-05-15 13:49:54

      יתכן שהפיתרון להתקפי החרדה הוא מחשבות אל דרכי התחבורה לבית החולים.

      את מוזמנת לנסות זאת בהתקף הבא ולדווח על התוצאות...

        בהתקף הבא בוא לקחת אותי באופנוע

       כאמור, יתכן שרק המחשבה על כך תספיק :)

       

       

       

        15/5/09 20:31:

      אני כל כך שמחה! זאת הכוונה שלי. אילו חשבתי שנשים אחרות לא יזדהו איתי, הייתי שומרת את השטויות שלי לעצמי. אבל אני מקבלת כל כך כל כך הרבה תגובות מזדהות מנשים, במייל, לפוסטים שלי, שאני מוצאת בזה סיפוק רב ושמחה רבה. אני חושבת שזה עניין נשי כללי הרגשות האלה, הצורך הרב הזה בחום, בקבלה, בעטיפה, שפעמים רבות לא בא על סיפוקו, ואז - העצב, הבכי, הדיכאון, ההתייסרות בגלל כל אלה. העינוי העצמי השאלות: למה אני לא יכולה להיות שמחה, להיות 'כמו כולם'? להסתפק במה שיש לי: הישגיי, הבית, הילדים?

       

      נפגשתי היום עם אחותי ודיברנו על טיפוסי גברים שהיכרנו. חשבתי בקול רם למה אני אוהבת גברים צעירים מאוד בשנות העשרים, בהקשר הזה של חום וקבלה. אני תמיד הייתי עם טיפוס הגבר החם, האוהב, הנותן והמעניק, שבעצמו זקוק להרבה חום. כך היה בעלי, כך הידיד/מאהב המסתורי שלי היום, זה שמחה את דמעותיי בפוסט. 

       

      אבל יש סוג הגבר הפחות חם, שלא גדל במשפחה כל כך פתוחה, שזה פחות אינטואיטיבי לו. אז לזה בן העשרים את תגידי: אני זקוקה להמון חום ממך, חיבוקים, מילים מתוקות, ליטופים ועטיפה. והוא יגיד: מה, באמת? לא ידעתי שאשה צריכה כל כך הרבה. אבל אם את אומרת, אז אתן לך, בשבילך. לגבר המבוגר, בן החמישים, את תגידי דבר כזה והוא יענה לך: לא מסוגל/לא רוצה. זה לא באופי שלי. זה אני וקחי אותי כמו שאני.

        15/5/09 18:57:

      את כותבת כל כך יפה,

      מצאתי את עצמי לא מעט בין השורות..

        15/5/09 17:52:
      כתבתי כבר בפוסט הקודם שלי שבו התייחסתי לכך, שדווקא שוויון יש רק באגדות, ובפועל מתקבעת איזושהי חלוקת תפקידים לא שוויונית בדרך כלל, וזו לא תמיד הולמת את הציפיות של כל אחד מבני הזוג וודאי שלא את הפנטזיות שלהם. הבחור הזה שהייתי איתו נורא רצה אשה שתפנק אותו כתינוק, למרות שהיה חזק וחסון ועמיד ובעל כל סוגי המשאבים.  ואני - מה לעשות - למרות שלא חסר לי דבר בפועל, יש לי פנטזיה מאוד חזקה שגבר יגן עליי - רגשית בלבד - מפגעי העולם - וזה פשוט לא הסתדר לנו יחד. 
        15/5/09 17:44:


      "האם האשה תפקידה לטפל בגבר כבתינוק,

      או האם הגבר אמור לפרוש את חסותו על האשה

      ולהגן עליה כאביר"

      על הגבר ועל האשה מוטלת הגנה הדדית, כל אחד

      מגונן על השני בדברים בו הוא חזק יותר ולהתייחס זה לזו

      כאל בן-אדם שווה לו.

      אבירים יש באגדות  ואגדות אינן מגוננות. רק משלות.

        15/5/09 17:30:

      צטט: מיא 2009-05-15 17:20:08

      צטט: Clair De Lune 2009-05-15 17:14:32

      הכל אמרו לך כאן.

      צחקתי.

       

       גם אני כבר מתבדחת עם חתוליי

       

      :)) יופי. אכן עברו כמה ימים.

      הבדיחה טובה.

       

        15/5/09 17:20:

      צטט: Clair De Lune 2009-05-15 17:14:32

      הכל אמרו לך כאן.

      צחקתי.

       

       גם אני כבר מתבדחת עם חתוליי

        15/5/09 17:18:

      צטט: pov 2009-05-15 13:49:54


      יתכן שהפיתרון להתקפי החרדה הוא מחשבות אל דרכי התחבורה לבית החולים.

      את מוזמנת לנסות זאת בהתקף הבא ולדווח על התוצאות...

       

       

       בהתקף הבא בוא לקחת אותי באופנוע

        15/5/09 17:14:

      הכל אמרו לך כאן.

      צחקתי.

        15/5/09 13:49:


      יתכן שהפיתרון להתקפי החרדה הוא מחשבות אל דרכי התחבורה לבית החולים.

      את מוזמנת לנסות זאת בהתקף הבא ולדווח על התוצאות...

       

        12/5/09 16:46:
      כבר התאוששתי. היו לי אחלה צחוקים אצל רופא השיניים שלי. הוא נכנס לאמביציה ולמצוינות לעשות לי את השיניים הכי יפות בארץ כי הוא חושב שאוטוטו אני מופיעה בטלוויזיה אז זה ממש עניין של יום יומיים והוא צריך להזדרז. אז היום כשהוא נתן לי ראי - ראיתי פתאום איזו קווצה של שערות לבנות שלא היתה קודם. כנראה הלבינה בן לילה מהזוועתון ההוא, איש ההרס. נכנסתי לכזאת היסטריה! אז הוא נכנס לכזאת התקפת צחוק ואומר לי - מיא, גם עם שיער לבן את יפה, וזה יתאים מאוד לשיניים! הוא לא יכול היה לעבוד מרוב צחוק! הוא מת עליי ורוב הטיפול אצלו שנינו צוחקים ואני לא מסוגלת להחזיק את הפה כמו שצריך והוא לא מסוגל לעבוד מרוב צחוק. הבחור בן 32 בסך הכל והוא מחפש לו כלה בוכרית. ואני לצערי לא נופלת תחת ההגדרה הזאת. כל השאר מאוד מתאים, וחבל. האמת שהוא גם מאוד מאוד אוהב ורוצה ילדים, ועכשיו, כי אני בטוחה שעל העניין הבוכרי הוא היה מתפשר איתי.
        12/5/09 16:29:

      צטט: מיא 2009-05-11 11:18:38

      צטט: ifat_perlman 2009-05-11 10:58:29

      אם את רוצה שוב לקבל פרופורציות על כמה החיים דפוקים באמת, או כמה שהצרות שלך "קטנות",

      את מוזמנת להתקשר, אתן לך כמה סיפורי זוועתונים מהשבועיים האחרונים בבית החולים.

      פתאום תראי איך את שוב מחייכת.

       אוי יפעת, העיקר שיצאת משם. אבל את יודעת, זה לא תמיד פועל ככה.

       

       

       נסי ותיווכחי :-)

      בטוחה שאיזה יומיים בצפון הרחוק, או באילת יאוששו אותך.

        12/5/09 16:11:
      טוב, בסוף נשברתי וקניתי שמלה (מיני, פרחי–ענק כחול כהה וצהוב שמש). וגם חצאית (מיני, קטיפה אפור כהה) וקיבלתי במתנה שישיית צמידים מרובעים מוכספים (אני חלומה של כל מוכרת).
        11/5/09 23:43:

      צטט: ננטטעע 2009-05-11 23:09:32

      כמה יפה את כותבת !

       

      תודה. נשיקה

       

        11/5/09 23:42:

      צטט: tuvi-po 2009-05-11 22:32:13


      אני מבין קטן מאוד בהפרעות ובבכי, אבל הייתי וגם ראיתי. די הרבה.

       

       טובי, אתה מבין בכל אל תיתמם. יש לך חוכמת חיים שמספיקה לכנסת שלמה. אבל אחרי שהעברת את הכדור לליברמן אני אשים בו את מבטחי.

        11/5/09 23:39:

      צטט: סיזיפוס 2009-05-11 21:47:28


      ואוו...

       

      הכנות, היופי האומץ המילים...

       

      את מהממת !!!

       

       ותראה לאן כל אלה הביאו אותי... לשון בחוץ

        11/5/09 23:09:
      כמה יפה את כותבת !
        11/5/09 22:32:

      אני מבין קטן מאוד בהפרעות ובבכי, אבל הייתי וגם ראיתי. די הרבה.
      מה שכן - אני מבין די הרבה בענייני פריימים.
      ועל זה אומר רק זאת: הווידאו אולי לא הרג את כוכבי הרדיו - אבל העידן הדיגיטלי חיסל לגמרי את אמנות הפריים המושלם.
      ואולי, במחשבה פרועה, גם שחרר את מעצורי ההפרעה והבכי
       
        11/5/09 22:02:

      צטט: מיא 2009-05-11 17:42:46

      צטט: ariadne 2009-05-11 17:08:44

      כתבת מקסים, זה נכון.

      בשביל זה יש חברות.

      הן מבינות הכי טוב שאפשר.

      אומרים שאחרי X שנים רעות באות X שנים טובות,

      ואולי מספיק X ימים כדי שלאחריהם יגיעו ימים טובים יותר.

      חיבוק.

       

       כן, את צודקת בעניין החברות. אבל בעניין השנים והימים - אני כבר אביא אותם בעצמי. אני לא אחכה שיגיעו. דווקא היה לי ויכוח על זה פעם עם מישהו שהחיים טלטלוהו לכאן ולכאן. אני לא מאמינה בטלטלות החיים. אני מביאה את עצמי לכל מקום בעצמי.

      צודקת. רק אנחנו אחראים לגורלינו. רק לפעמים אנחנו מראש לא אחראים מספיק.

       

        11/5/09 21:47:


      ואוו...

       

      הכנות, היופי האומץ המילים...

       

      את מהממת !!!

        11/5/09 21:20:

      אני לא חושבת שעניין של יחסי מידות וקומפוזיציה הוא כל כך בעיני המתבונן. לא אמרתי סימטרי בהכרח, אבל פשוט מאוזן ובעל יחסי מידות יפים. ויש אנשים כמו הבן שלי, שיש להם תפישה מרחבית אינטואיטיבית. 

       

      לגבי החברים שלו - הכל בשליטה. הם מנומסים וחמודים ומתמקדים בבנות גילם. כמה מהם החמיאו לו שיש לו אמא יפה אבל לא יותר מזה. 

        11/5/09 18:34:


      פריים מושלם הוא דבר לא אמיתי בדרך כלל. כי הנסיון להגיע לפריים המושלם פוסל את כל הפריימים הטבעיים והלא מושלמים שהיו קודם לכן.

       

      וחוץ מזה שהכל בעיני המתבונן - ומה שאחד רואה כמושלם האחר לא יורד לדקות, ומה שהאחד רואה כלא מושלם האחר לא מבין מה הרבותא.

       

      ילד בכתה י'? החברים שלו בכתה בטח יוצאים מדעתם כשהם רואים את האמא שלו...

        11/5/09 17:58:
      צ'מעי...
        11/5/09 17:54:

      צטט: מיא 2009-05-11 17:46:16

      צטט: פ. השקד 2009-05-11 17:35:11

      אני באמת בוכה מצער העולם שעל כתפיי, מחוסר צדק בגלובל, מהעבר, מהעתיד (על החשבון) וממגוון סיבות וגורמים,

      כשלעצמי -  אם אני רטובה במקום אחד, אני יבשה במקום אחר, ולהיפך.

      שלא יבלבל את המוח הפסי' שלך ושיפסיק להיות כזה רומנטי.  כשאת שמחה את כותבת הכי טוב. 

       

       שמחה או עצובה, העניין הוא שאני צריכה לחוות את הדברים בעוצמה ובחדות ולא למרוח את הרגשות. היום אני מספיק עמידה כדי להתגבר גם על דברים כאלה. זמן ההחלמה התקצר לי משבועות לשעות ספורות. אתמול עוד רעדתי בכל הגוף. היה לי ממש קר. היום אני סבבה לגמרי. אגב, האפיזודה הורידה ממני קילו וחצי - לא שווה?

       

      אפשר לאמר שיש לך רטיבות נפשית.

      קילו וחצי? גדול...אבל המחיר הוא קצת גבוה אפעס, לא?

       

        11/5/09 17:46:

      צטט: פ. השקד 2009-05-11 17:35:11

      אני באמת בוכה מצער העולם שעל כתפיי, מחוסר צדק בגלובל, מהעבר, מהעתיד (על החשבון) וממגוון סיבות וגורמים,

      כשלעצמי -  אם אני רטובה במקום אחד, אני יבשה במקום אחר, ולהיפך.

      שלא יבלבל את המוח הפסי' שלך ושיפסיק להיות כזה רומנטי.  כשאת שמחה את כותבת הכי טוב. 

       

       שמחה או עצובה, העניין הוא שאני צריכה לחוות את הדברים בעוצמה ובחדות ולא למרוח את הרגשות. היום אני מספיק עמידה כדי להתגבר גם על דברים כאלה. זמן ההחלמה התקצר לי משבועות לשעות ספורות. אתמול עוד רעדתי בכל הגוף. היה לי ממש קר. היום אני סבבה לגמרי. אגב, האפיזודה הורידה ממני קילו וחצי - לא שווה?

       

        11/5/09 17:42:

      צטט: ariadne 2009-05-11 17:08:44

      כתבת מקסים, זה נכון.

      בשביל זה יש חברות.

      הן מבינות הכי טוב שאפשר.

      אומרים שאחרי X שנים רעות באות X שנים טובות,

      ואולי מספיק X ימים כדי שלאחריהם יגיעו ימים טובים יותר.

      חיבוק.

       

       כן, את צודקת בעניין החברות. אבל בעניין השנים והימים - אני כבר אביא אותם בעצמי. אני לא אחכה שיגיעו. דווקא היה לי ויכוח על זה פעם עם מישהו שהחיים טלטלוהו לכאן ולכאן. אני לא מאמינה בטלטלות החיים. אני מביאה את עצמי לכל מקום בעצמי.

        11/5/09 17:37:

      צטט: -תמר- 2009-05-11 11:28:20


      יש גברים שלא יכולים לסבול אישה בוכה לידם. זה מאוד משעשע לראות איך הם מתחרפנים מזה. חסרי אונים, מרגישים אשמים, מנסים לרצות,מתמלאים זעם כשזה לא קורה.  או שהם מסתגרים עד יעבור ענן הדמעות ותזרח לה שמש החיוך.

      לאסור בכי זו אופציה שעוד לא נתקלתי בה. סלחי לי ששועשעתי קלות.

      אגב, חזלינו כבר אמרו "נשים דמעתן קלה", בעותק שהגיע לחרדים, פשוט נמחק ה-מ'.

       

       אני הייתי נשואה לגבר לטיני ואף פעם לא היתה לי בעיה לבכות והוא היה בוכה אפילו מטלנובלות! אלוהים אדירים - בבית של ההורים שלי - אמא או אבא - הייתי בוכה ובוכה כרצוני ואפחד לא אמר לי שמשהו לא בסדר עם זה. אני בנאדם אקספרסיבי וגם צוחקת המון ומצב הצבירה הטבעי שלי הוא החיוך והצחוק, ואני גם מסוגלת לבכות תוך צחוק ולצחוק תוך בכי.

       

      ואני ממליצה לכולכם על הפוסט הנפלא של אלת האש על המאניה דיפרסיה, ולא אחטא לאמת אם אומר שיש לי יסודות רציניים מההפרעה הזאת. אני עולה מהר ונופלת מהר, ובנזוג שלא עומד בבכי זו בכלל לא אופציה בשבילי. 

        11/5/09 17:35:

      אני באמת בוכה מצער העולם שעל כתפיי, מחוסר צדק בגלובל, מהעבר, מהעתיד (על החשבון) וממגוון סיבות וגורמים,

      כשלעצמי -  אם אני רטובה במקום אחד, אני יבשה במקום אחר, ולהיפך.

      שלא יבלבל את המוח הפסי' שלך ושיפסיק להיות כזה רומנטי.  כשאת שמחה את כותבת הכי טוב. 

        11/5/09 17:08:

      כתבת מקסים, זה נכון.

      בשביל זה יש חברות.

      הן מבינות הכי טוב שאפשר.

      אומרים שאחרי X שנים רעות באות X שנים טובות,

      ואולי מספיק X ימים כדי שלאחריהם יגיעו ימים טובים יותר.

      חיבוק.

        11/5/09 11:37:

      צטט: מיא 2009-05-11 11:12:44

      צטט: מירב שביט 2009-05-11 08:50:23

       

       

      תאהבי את עצמך יותר, יש לך כמה חברות פה שנראה שיכולות לתת לך מספיק סיבות, יותר נכון להזכיר לך מי את.

      :-)

       

       

       

       אם עוד פעם אשמע את הקשקוש הזה שאני צריכה לאהוב את עצמי יותר, אני באה ויורה בך באופן אישי, מירבי. אין בנאדם על הכדור שאוהב את עצמו יותר ממני.

       

      שיאוו

      עכשיו אני יודעת איך ניפגש סופסוף!!!

      :-)))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))

       

        11/5/09 11:28:


      יש גברים שלא יכולים לסבול אישה בוכה לידם. זה מאוד משעשע לראות איך הם מתחרפנים מזה. חסרי אונים, מרגישים אשמים, מנסים לרצות,מתמלאים זעם כשזה לא קורה.  או שהם מסתגרים עד יעבור ענן הדמעות ותזרח לה שמש החיוך.

      לאסור בכי זו אופציה שעוד לא נתקלתי בה. סלחי לי ששועשעתי קלות.

      אגב, חזלינו כבר אמרו "נשים דמעתן קלה", בעותק שהגיע לחרדים, פשוט נמחק ה-מ'.

        11/5/09 11:20:

      צטט: **מתישהו** 2009-05-11 11:07:08


      את ,את היא אחותי האובדת .

      ולגבי החרא , פעם ..לפני עידן הניו אייג' וכאלה , את זוכרת שלאט לאט הוא היה נהיה לבן ככל שהתייבש ?

      לבן ומתפורר ואז נעלם ...( החרא של הכלבים , כן ? )

      אז הנה לך מטאפורה נחמדת לגבי חרא - בסוף הוא נהיה לבן ומתפורר ...

      היום זה כבר לא כך - הוא נשאר חום ומזכיר לנו שהוא חרא כל הזמן ( תודות לשיפורי הטכנטלוגיה והתזונה אפילו לכלבים :-)) .

      חבל , לא ?

       

       מה שנקרא - טכנולוגיית החרא למתקדמים. או: חידושי הטכנולוגיה לשירות החרא. 

        11/5/09 11:18:

      צטט: ifat_perlman 2009-05-11 10:58:29

      אם את רוצה שוב לקבל פרופורציות על כמה החיים דפוקים באמת, או כמה שהצרות שלך "קטנות",

      את מוזמנת להתקשר, אתן לך כמה סיפורי זוועתונים מהשבועיים האחרונים בבית החולים.

      פתאום תראי איך את שוב מחייכת.

       אוי יפעת, העיקר שיצאת משם. אבל את יודעת, זה לא תמיד פועל ככה.

       

        11/5/09 11:17:

      צטט: בדלי 2009-05-11 10:05:31


      את כותבת הכי טוב כשאת עצבצבת

      אבל אני מאחל לך שתהיי קצת יותר מעודדת ושמחמחת

      ג'וירג'יו דה קיריקו צייר ענק, ולא ידעתי שהיה הומו, ציור נפלא למעלה, כה אניגמטי ואופייני

      כמו התקף לב, בדיוק, וואהו, זה מלחיץ, חוויתי דבר כזה, לא נעים, חייך חולפים כסרט נע...

      יהיה טוב, מיא, כבר לא רע, לא נורא, מה, לא?

       

       חיי דווקא לא חלפו, וחבל - זה היה יכול להיות מאוד מעניין ולבדר אותי באותן דקות של מצוקה!

        11/5/09 11:16:

      צטט: inspire 2009-05-11 09:14:18

      לי, הפוסט הזה דווקא נקרא שמח. טוב, לא קרנבל או משו, אבל שמח.

       

       

      קראת אותי כספר הפתוח. זו היתה הכוונה שלי. באמת.
        11/5/09 11:15:

      צטט: תמרקלה 2009-05-11 08:22:51


      פוסט משעשע ועצוב.

       

      איך אצלך החיים רוחשים  כך שבתיאור של יממה אחת יש כל כך הרבה דרמה. את באמת חיה בסרט.

       

      מענין איך הדברים המוזרים האלה נופלים עלייך ואת זאת אני אומרת בלי לרמז שאת , חלילה, מזמינה את ה"סרטים" האלה.

       

      תגידי, ב"את" האחרון , יש לך טור או כתבה?

       

      יום טוב, עם נשימות עמוקות ומרגיעות .

       

      באת האחרון אין לי כתבה - לא הספקתי להצטלם, אבל החל מזה שלאחריו יהיו לי ברציפות. 

       

      באשר לחיים בסרט - אני כן מביאה את זה על עצמי - כמו הערבי ההוא בפאריז, ששילבתי את זרועי בזרועו והלכתי איתו אל הלא נודע - סיפור שעוד לא סיפרתי כאן. אני הרפתקנית ואוהבת להיכנס עם הראש בתוך החיים. אין לי יצר הרס עצמי. אף פעם למשל לא לקחתי סמים ואני לא הולכת מראש על דברים שהם הרסניים, אבל יש לי סקרנות לאהבה, ויצא שגברים מאוד ייצריים נדבקו אליי - מבחינה רגשית ומבחינה מינית. ובעבר הם עשו כל מיני ג'סטות גדולות מהחיים. אבל היום אני באמת מברכת על כל סיפור כזה, מחככת את כפותיי ואומרת לעצמי: יופי, יהיה לי על מה לכתוב. ואגב, כידוע לך, מהבחור הזה הוצאתי כבר כתבה אחת לאת, שתתפרסם בקרוב. 

       

       

        11/5/09 11:12:

      צטט: מירב שביט 2009-05-11 08:50:23

       

       

      תאהבי את עצמך יותר, יש לך כמה חברות פה שנראה שיכולות לתת לך מספיק סיבות, יותר נכון להזכיר לך מי את.

      :-)

       

       

       

       אם עוד פעם אשמע את הקשקוש הזה שאני צריכה לאהוב את עצמי יותר, אני באה ויורה בך באופן אישי, מירבי. אין בנאדם על הכדור שאוהב את עצמו יותר ממני.

        11/5/09 11:07:


      את ,את היא אחותי האובדת .

      ולגבי החרא , פעם ..לפני עידן הניו אייג' וכאלה , את זוכרת שלאט לאט הוא היה נהיה לבן ככל שהתייבש ?

      לבן ומתפורר ואז נעלם ...( החרא של הכלבים , כן ? )

      אז הנה לך מטאפורה נחמדת לגבי חרא - בסוף הוא נהיה לבן ומתפורר ...

      היום זה כבר לא כך - הוא נשאר חום ומזכיר לנו שהוא חרא כל הזמן ( תודות לשיפורי הטכנטלוגיה והתזונה אפילו לכלבים :-)) .

      חבל , לא ?

        11/5/09 11:04:

      צטט: בעז קפסוטו 2009-05-11 02:05:03


        

      איזה מן קשקוש זה? לקצוב בכי...

      מתי גברים כבר ילמדו דבר או שניים?

        


      איך את מכולם מצאת את עצמך עם גבר ממוצע?

       

       

      טעיתי, טועים 

        11/5/09 11:03:

      צטט: mom.doc 2009-05-11 01:20:21

      "הפסיכיאטר שלי מסרב ללחוץ על גז התרופות ואומר שאני כותבת הכי טוב כשאני עצבצבת. אולי זה נכון."

      אולי.

      אבל העצבצבות שלך מעציבה אותי.

      אני לא בעדה אלא בעדך. ואין לי דעה. רק רוצה שיהיה לך טוב.

       

       

       אבל זה המנעד של החיים, לא? ובגלל זה התחלתי עכשיו לכתוב (לא כאן) ואני רוצה להמשיך ולכתוב טוב, ואת כל קשת הרגשות, ולא כמו איזו דבילית. והשריטה שלי היא רגישות-היתר שלי, שאני לוקחת כל דבר מאוד חזק, גם את הדברים הרעים אבל גם את הדברים הטובים. אין אדם שיותר רגיש ליופי ולעונג ממני. אלא שהדברים האלה נדירים בעולמנו וקצרי מועד. אבל אני יודעת להעריך אותם מאוד כשהם נמצאים. רגע של חום. של רגש. בגלל זה אני גם לא מוכנה לוותר ולסגור איזו עסקה של בינוניות. אני בדרך כלל לא עצבצבת אלא אפילו בהיי, אבל הבחור ההוא היה תקלה מצערת. קורה.

        11/5/09 11:02:

      צטט: ארזעמירן 2009-05-10 23:30:45

      אנחנו לא אוהבים שבוכים לידנו - זה בילט-אין בגזע הזכרי . ככה אלוהים ברא אותנו .

      זה מביך אותנו (מישהו מסתכל?), זה גורם לנו רגשי אשמה (היא בוכה בגללי?) , זה מפחיד (אפשר לטבוע בכל המים האלה),זה מלחיץ (מה יהיה אם זה לא ייפסק ל-ע-ו-ל-ם) וזה הורס לנו את החולצה(למה אתן תמיד מקנחות בה את הדמעות שלכן , ותמיד יש גם נזלת) . בקיצור - לא מסוגלים להתמודד עם בכי .

      לתגובה שלנו יש שתי אופציות - האחת היא להבטיח לכן דברים שאנחנו לא רוצים לקיים (בטח שאני אבוא איתך להורים בחג , כן , אני אאמץ איתך תינוק קמבודי...) והשניה היא לכעוס עליכן שאתן בוכות ואז תפסיקו לבכות ותתחילו לכעוס עלינו , ועם כעס - עם כעס אנחנו כבר יודעים להתמודד (לא היטב , ברור , אבל הכעס לפחות יבש)

       

      ארז, אני רואה שצער ויגון מחדדים עוד יותר את כתיבתך.

      שנעבור כולנו ימים בלי דמעות בכלל...

        11/5/09 10:58:

      אם את רוצה שוב לקבל פרופורציות על כמה החיים דפוקים באמת, או כמה שהצרות שלך "קטנות",

      את מוזמנת להתקשר, אתן לך כמה סיפורי זוועתונים מהשבועיים האחרונים בבית החולים.

      פתאום תראי איך את שוב מחייכת.

        11/5/09 10:57:

      צטט: רות.מ 2009-05-11 00:38:25

      צטט: יגאל שתיים 2009-05-10 21:38:13

      אין כל רע בזוגיות עם חתול.

       

       עכשו אני יודעת למה אני אוהבת אותכם

       

      לילה טוב

      צ'יטוס מחכה לי

       

       

       

       נשיקה

        11/5/09 10:57:

      צטט: ארזעמירן 2009-05-11 00:25:24

      צטט: מיא 2009-05-10 23:54:06

      צטט: ארזעמירן 2009-05-10 23:30:45

      אנחנו לא אוהבים שבוכים לידנו - זה בילט-אין בגזע הזכרי . ככה אלוהים ברא אותנו .

      זה מביך אותנו (מישהו מסתכל?), זה גורם לנו רגשי אשמה (היא בוכה בגללי?) , זה מפחיד (אפשר לטבוע בכל המים האלה),זה מלחיץ (מה יהיה אם זה לא ייפסק ל-ע-ו-ל-ם) וזה הורס לנו את החולצה(למה אתן תמיד מקנחות בה את הדמעות שלכן , ותמיד יש גם נזלת) . בקיצור - לא מסוגלים להתמודד עם בכי .

      לתגובה שלנו יש שתי אופציות - האחת היא להבטיח לכן דברים שאנחנו לא רוצים לקיים (בטח שאני אבוא איתך להורים בחג , כן , אני אאמץ איתך תינוק קמבודי...) והשניה היא לכעוס עליכן שאתן בוכות ואז תפסיקו לבכות ותתחילו לכעוס עלינו , ועם כעס - עם כעס אנחנו כבר יודעים להתמודד (לא היטב , ברור , אבל הכעס לפחות יבש)

       

      תיארת במדויק את התסמונת, אותה אני מכירה גם מאחיך. אממה, לא תמיד אנחנו בוכות בגללכם. במקרה שלי ממש לא. אני באמת בוכה מצער העולם שעל כתפיי, מחוסר צדק בגלובל, מהעבר, מהעתיד (על החשבון) וממגוון סיבות וגורמים, וכל מה שאני צריכה הוא חזה רחב וחיבוק, ואם בחולצות עסקינן - רצוי כותנה ולא סינתטית. זה הכל. 

       

      ועוד לבזבז כותנה משובחת על הנזלת שלכן??!! רק סינטטי - רק !

       

       

       זה לא בגדר פשע אופנה?

        11/5/09 10:56:

      צטט: guitarwoman 2009-05-11 00:00:01


      בפעם האחרונה שהיו לי דקירות בחזה נשארתי ערה כל הלילה שמא לא ימצאו אותי מתה בבוקר

      (איזה חרדה ואיזה נעליים - זה היה מקרה של אבנים בכיס המרה...)

      חוצמזה, כל כך הזדהיתי. לא רוצה להגיד "יהיה בסדר" כי זה בנאלי ומי אני שאקבע...אולי תתנחמי במתת האל של כתיבה מדהימה...אהה כן, גם יופי וחוכמה...

      *

       

       וואו, תודה על המחמאות. וכן, התקף לב הרי יכול לבוא גם בצורת כאבי בטן.... אבנים בכיס המרה - בדקירות בלב... התקף חרדה - לפעמים נפסקת לך הנשימה באמצע הנוף הכי פסטורלי בעולם...

        11/5/09 10:05:


      את כותבת הכי טוב כשאת עצבצבת

      אבל אני מאחל לך שתהיי קצת יותר מעודדת ושמחמחת

      ג'וירג'יו דה קיריקו צייר ענק, ולא ידעתי שהיה הומו, ציור נפלא למעלה, כה אניגמטי ואופייני

      כמו התקף לב, בדיוק, וואהו, זה מלחיץ, חוויתי דבר כזה, לא נעים, חייך חולפים כסרט נע...

      יהיה טוב, מיא, כבר לא רע, לא נורא, מה, לא?

        11/5/09 09:14:

      לי, הפוסט הזה דווקא נקרא שמח. טוב, לא קרנבל או משו, אבל שמח.

      ולמה? (נו, תשאלי).

      פשוט, כי מצאתי בו את כח ההשתנות. את הממרח הזה של חיוניות וחיות שאת מורחת בשכבה לא אחידה על הפריימים היומיומיים שלך.

      איפור לנשמה, תקראי לזה (אפרופו סופרפארם, עוד לא המציאו מחלקה כזאת)

      את נדמית לי כאחת שביום בו היא תפגוש בשגרה, או שהשגרה תפרוץ בצווחות אימה ותרוץ לרחוב פולני ללא מוצא, או שאת קופצת מהחלון היישר לרחוב (שוב, פולני ללא מוצא).

      וזה נפלא. זה מתיש, מרומם ומשפיל, בוכה ומצחקק, חרדתי וזחוח-לאללה, דעתן עד התשה, ומענג גם יחד. החיות הזאת.

      ומכן, גם שהכתיבה שלך - שיקוף של הממרח הזה (אין לו תאריך תפוגה? הא?!) - נפלאה.

      היא עשויה מחומרים טריים ובסיסיים - כמו אוכל איטלקי טוב של דודה שמנה. היא בשרנית (כמו דודה וגו') במלים שופעות (כמו דודה וגו') שנעים לקרוא, בלי צורך במנוע עזר, או בגוגלים אינסופיים. טוב, לפני שזה מפסיק להשמע כמחמאה - זה סוג של מחמאה, בלי לברור מלים.

       

      אה... לגבי ההוא, אל תדאגי, לא תפגשי עוד כמוהו. תפגשי גרועים יותר או גרועים פחות, וכולם (כמעט, חוץ מתימנים נמוכים עם קבעון אנאלי) ינסו לעצב אותך כמו סך הפחדים, החסכים, הפנטזיות, וחרדות הנטישה שלהם. (נדמה לי, אולי שכחתי עוד פוביה או קורטוב פאסיב-אגרסיב אבל העיקרון דומה).

       

      (לא יכול להתעלם מההרגשה הראשונית שכל הריטואל הזה נועד להשיג עוד זיון משובח מה... מאהב ההוא שמעבר לפינה. לא עדיף פשוט להתקשר ולספר כאילו כל זה קרה?)

        11/5/09 08:55:

      צטט: מיא 2009-05-10 23:41:33

      צטט: ♥ניתי♥ 2009-05-10 22:31:16

      מיא, את יודעת שזאת תקופה

      לעיטים אנחנו למעלה ולעיטים למטה (כמו שנשמע לי שאת עכשיו)

      הכיף בלמטה לדעת שתכף עוים- החרדות בלמעלה שניתן ממקום זה רק לרדת.............

       

      מצחיקה, תמיד אפשר לרדת יותר נמוך... ואת זה אני אומרת לך מניסיון. אבל אני כבר התאוששתי. היה לי יום טוב, באמת. 

       

       

       

      בעבר הממש ממש לא רחוק היה פרסומת how low can you go?

      אני מבינה שממש ממש נמוך........

      שמחה שאת עולה

       

      (ומשחק מילים בין שפות אובמה גם עשה yes we can- בתקגום חופשי לעברית כן אנחנו יכולים (או כן אנחנו כן))

        11/5/09 08:50:

       

      עצוב  לקרוא את הפוסט הזה, כי יוצא ממנו הרבה עצב וסוג של בדידות. אני לא חושבת שאת צריכה להיות עצובה כדי לכתוב, אני מאמינה שאת תכתבי לא פחות טוב גם מעמדה של שלווה.

      כי החיים מביאים איתם קשיים גם כשיציב, ועצם העובדה שצריך תמיד עם החלק שני של הגוף והמוח לאזן את ההפנמה יוצר בדיוק את אומנות היצירה.

      אז לא צריך קטסטרופות .

       

      החיים יפים וקשים וזה בדיוק מה שהם, אז עדיף כמה שיותר לעבור לפרק הבא. להסיק מסקנות על תפקידים מעולם לא עזר לי להבין את עוגמת הנפש של הפרידה. בוא נאמר ככה. לא התיימרתי ולא מתיימרת להבין גברים, מעולם לא ניסיתי באמת, ואני היום סגורה על זה שהם יצורים אחרים לגמרי ואין אפשרות לנגישות אמיתית בנושאי רגש, כי יש בהם אלמנט מקצר. מקצר כל מה שקשור להבנה ארוכת טווח, מייד ה DOING נכנס ומפר את היכולת הזו.

       

      ולא אנחנו לא מושלמות גם..אבל ממש קרובות לזה :)

       

      תאהבי את עצמך יותר, יש לך כמה חברות פה שנראה שיכולות לתת לך מספיק סיבות, יותר נכון להזכיר לך מי את.

      :-)

       

       

        11/5/09 08:26:

      צטט: ארזעמירן 2009-05-10 23:30:45

      אנחנו לא אוהבים שבוכים לידנו - זה בילט-אין בגזע הזכרי . ככה אלוהים ברא אותנו .

      זה מביך אותנו (מישהו מסתכל?), זה גורם לנו רגשי אשמה (היא בוכה בגללי?) , זה מפחיד (אפשר לטבוע בכל המים האלה),זה מלחיץ (מה יהיה אם זה לא ייפסק ל-ע-ו-ל-ם) וזה הורס לנו את החולצה(למה אתן תמיד מקנחות בה את הדמעות שלכן , ותמיד יש גם נזלת) . בקיצור - לא מסוגלים להתמודד עם בכי .

      לתגובה שלנו יש שתי אופציות - האחת היא להבטיח לכן דברים שאנחנו לא רוצים לקיים (בטח שאני אבוא איתך להורים בחג , כן , אני אאמץ איתך תינוק קמבודי...) והשניה היא לכעוס עליכן שאתן בוכות ואז תפסיקו לבכות ותתחילו לכעוס עלינו , ועם כעס - עם כעס אנחנו כבר יודעים להתמודד (לא היטב , ברור , אבל הכעס לפחות יבש)

       נו, אז למה לא אמרתם קודם?

      חיוך

        11/5/09 08:22:


      פוסט משעשע ועצוב.

       

      איך אצלך החיים רוחשים  כך שבתיאור של יממה אחת יש כל כך הרבה דרמה. את באמת חיה בסרט.

       

      מענין איך הדברים המוזרים האלה נופלים עלייך ואת זאת אני אומרת בלי לרמז שאת , חלילה, מזמינה את ה"סרטים" האלה.

       

      תגידי, ב"את" האחרון , יש לך טור או כתבה?

       

      יום טוב, עם נשימות עמוקות ומרגיעות .

        11/5/09 02:05:


        

      איזה מן קשקוש זה? לקצוב בכי...

      מתי גברים כבר ילמדו דבר או שניים?

        


      איך את מכולם מצאת את עצמך עם גבר ממוצע?

       

        11/5/09 01:20:

      "הפסיכיאטר שלי מסרב ללחוץ על גז התרופות ואומר שאני כותבת הכי טוב כשאני עצבצבת. אולי זה נכון."

      אולי.

      אבל העצבצבות שלך מעציבה אותי.

      אני לא בעדה אלא בעדך. ואין לי דעה. רק רוצה שיהיה לך טוב.

       

        11/5/09 00:38:

      צטט: יגאל שתיים 2009-05-10 21:38:13

      אין כל רע בזוגיות עם חתול.

       

       עכשו אני יודעת למה אני אוהבת אותכם

       

      לילה טוב

      צ'יטוס מחכה לי

       

       

        11/5/09 00:25:

      צטט: מיא 2009-05-10 23:54:06

      צטט: ארזעמירן 2009-05-10 23:30:45

      אנחנו לא אוהבים שבוכים לידנו - זה בילט-אין בגזע הזכרי . ככה אלוהים ברא אותנו .

      זה מביך אותנו (מישהו מסתכל?), זה גורם לנו רגשי אשמה (היא בוכה בגללי?) , זה מפחיד (אפשר לטבוע בכל המים האלה),זה מלחיץ (מה יהיה אם זה לא ייפסק ל-ע-ו-ל-ם) וזה הורס לנו את החולצה(למה אתן תמיד מקנחות בה את הדמעות שלכן , ותמיד יש גם נזלת) . בקיצור - לא מסוגלים להתמודד עם בכי .

      לתגובה שלנו יש שתי אופציות - האחת היא להבטיח לכן דברים שאנחנו לא רוצים לקיים (בטח שאני אבוא איתך להורים בחג , כן , אני אאמץ איתך תינוק קמבודי...) והשניה היא לכעוס עליכן שאתן בוכות ואז תפסיקו לבכות ותתחילו לכעוס עלינו , ועם כעס - עם כעס אנחנו כבר יודעים להתמודד (לא היטב , ברור , אבל הכעס לפחות יבש)

       

      תיארת במדויק את התסמונת, אותה אני מכירה גם מאחיך. אממה, לא תמיד אנחנו בוכות בגללכם. במקרה שלי ממש לא. אני באמת בוכה מצער העולם שעל כתפיי, מחוסר צדק בגלובל, מהעבר, מהעתיד (על החשבון) וממגוון סיבות וגורמים, וכל מה שאני צריכה הוא חזה רחב וחיבוק, ואם בחולצות עסקינן - רצוי כותנה ולא סינתטית. זה הכל. 

       

      ועוד לבזבז כותנה משובחת על הנזלת שלכן??!! רק סינטטי - רק !

       

        11/5/09 00:00:


      בפעם האחרונה שהיו לי דקירות בחזה נשארתי ערה כל הלילה שמא לא ימצאו אותי מתה בבוקר

      (איזה חרדה ואיזה נעליים - זה היה מקרה של אבנים בכיס המרה...)

      חוצמזה, כל כך הזדהיתי. לא רוצה להגיד "יהיה בסדר" כי זה בנאלי ומי אני שאקבע...אולי תתנחמי במתת האל של כתיבה מדהימה...אהה כן, גם יופי וחוכמה...

      *

        10/5/09 23:54:

      צטט: ארזעמירן 2009-05-10 23:30:45

      אנחנו לא אוהבים שבוכים לידנו - זה בילט-אין בגזע הזכרי . ככה אלוהים ברא אותנו .

      זה מביך אותנו (מישהו מסתכל?), זה גורם לנו רגשי אשמה (היא בוכה בגללי?) , זה מפחיד (אפשר לטבוע בכל המים האלה),זה מלחיץ (מה יהיה אם זה לא ייפסק ל-ע-ו-ל-ם) וזה הורס לנו את החולצה(למה אתן תמיד מקנחות בה את הדמעות שלכן , ותמיד יש גם נזלת) . בקיצור - לא מסוגלים להתמודד עם בכי .

      לתגובה שלנו יש שתי אופציות - האחת היא להבטיח לכן דברים שאנחנו לא רוצים לקיים (בטח שאני אבוא איתך להורים בחג , כן , אני אאמץ איתך תינוק קמבודי...) והשניה היא לכעוס עליכן שאתן בוכות ואז תפסיקו לבכות ותתחילו לכעוס עלינו , ועם כעס - עם כעס אנחנו כבר יודעים להתמודד (לא היטב , ברור , אבל הכעס לפחות יבש)

       

      תיארת במדויק את התסמונת, אותה אני מכירה גם מאחיך. אממה, לא תמיד אנחנו בוכות בגללכם. במקרה שלי ממש לא. אני באמת בוכה מצער העולם שעל כתפיי, מחוסר צדק בגלובל, מהעבר, מהעתיד (על החשבון) וממגוון סיבות וגורמים, וכל מה שאני צריכה הוא חזה רחב וחיבוק, ואם בחולצות עסקינן - רצוי כותנה ולא סינתטית. זה הכל. 

       

        10/5/09 23:50:

      צטט: ליאת z 2009-05-10 23:25:06


      דה קיריקו הסוריאליסט הוא הצייר האהוב עליי גם כן חיוך

       

      די. אל תהיי עצובה

       

      חלילה. דפקתי היום התאוששות שיא - ואפילו בלי לקנות שום שמלה! 

       

        10/5/09 23:45:

      צטט: חדר 101 2009-05-10 23:07:23

      אני אתעסק בזוטות הפעם, פשוט כי זה יותר קל לי בימים אלו.

       

      בטנריף יש פארק מים בשם לורו פארק. אני לא ממש מסכימה עם כל הנושא של לכלוא בעלי חיים וללמד אותם לעשות תעלולים תמורת צ'ופרים, אבל מסבתר שזה הפך להיות סוג של מוסכמה (לראיה מבצעי סופעונה בסופר פארם והתנהגות נשית).

      בקיצור, מומלץ בחום (הלורו פארק, כן?!)

      :)

       

       טנריף זה אחלה מקום, אבל משום מה יש לי הרגשה שלסופרפארם אני אגיע קודם...

       

        10/5/09 23:42:

      צטט: אירה ג 2009-05-10 22:44:35

      בהתקף חרדה אני עסוקה בעיקר בלרחם על הבן שלי שישאר יתום.

      ובתוך העצבצבות הרבה נחמות יש לך.

      מקסימה שאת.

       

       

       איזה קטעים... בכלל לא חשבתי על הילדים - הייתי כרגיל עסוקה בעצמי!

        10/5/09 23:41:

      צטט: ♥ניתי♥ 2009-05-10 22:31:16

      מיא, את יודעת שזאת תקופה

      לעיטים אנחנו למעלה ולעיטים למטה (כמו שנשמע לי שאת עכשיו)

      הכיף בלמטה לדעת שתכף עוים- החרדות בלמעלה שניתן ממקום זה רק לרדת.............

       

      מצחיקה, תמיד אפשר לרדת יותר נמוך... ואת זה אני אומרת לך מניסיון. אבל אני כבר התאוששתי. היה לי יום טוב, באמת. 

       

        10/5/09 23:30:

      אנחנו לא אוהבים שבוכים לידנו - זה בילט-אין בגזע הזכרי . ככה אלוהים ברא אותנו .

      זה מביך אותנו (מישהו מסתכל?), זה גורם לנו רגשי אשמה (היא בוכה בגללי?) , זה מפחיד (אפשר לטבוע בכל המים האלה),זה מלחיץ (מה יהיה אם זה לא ייפסק ל-ע-ו-ל-ם) וזה הורס לנו את החולצה(למה אתן תמיד מקנחות בה את הדמעות שלכן , ותמיד יש גם נזלת) . בקיצור - לא מסוגלים להתמודד עם בכי .

      לתגובה שלנו יש שתי אופציות - האחת היא להבטיח לכן דברים שאנחנו לא רוצים לקיים (בטח שאני אבוא איתך להורים בחג , כן , אני אאמץ איתך תינוק קמבודי...) והשניה היא לכעוס עליכן שאתן בוכות ואז תפסיקו לבכות ותתחילו לכעוס עלינו , ועם כעס - עם כעס אנחנו כבר יודעים להתמודד (לא היטב , ברור , אבל הכעס לפחות יבש)

        10/5/09 23:25:


      דה קיריקו הסוריאליסט הוא הצייר האהוב עליי גם כן חיוך

       

      די. אל תהיי עצובה

        10/5/09 23:07:

      אני אתעסק בזוטות הפעם, פשוט כי זה יותר קל לי בימים אלו.

       

      בטנריף יש פארק מים בשם לורו פארק. אני לא ממש מסכימה עם כל הנושא של לכלוא בעלי חיים וללמד אותם לעשות תעלולים תמורת צ'ופרים, אבל מסבתר שזה הפך להיות סוג של מוסכמה (לראיה מבצעי סופעונה בסופר פארם והתנהגות נשית).

      בקיצור, מומלץ בחום (הלורו פארק, כן?!)

      :)

       

        10/5/09 22:57:

      צטט: יערת דבש 2009-05-10 22:30:34

      צטט: יגאל שתיים 2009-05-10 21:38:13

      אין כל רע בזוגיות עם חתול.

      X2

      וגם שלישיות עם חתולים זה לגמרה בסדר.

       חתולים הם התיקון שלנו

       

        10/5/09 22:55:

      צטט: שוב מטיילת 2009-05-10 22:00:42


      * אוי, כמה שאת כותבת יפה....

      וברכות על הבן המוכשר גם.

      את רואה - החיים יפים...רגוע

      לכי לראות את קלת דעת , כדי להתעודד יותר.

      כי מול הגברים שם - גם דפוקים וגם אנגלים צנוניים - פתאום הכל שטויות...

       

       אלך בשמחה. וכן, החיים יפים ומעניינים. וגם תמיד עלול להיות יותר גרוע...

        10/5/09 22:52:

      צטט: *עדינה* 2009-05-10 21:58:26

       

      זה אשכרה פוסט מהבפנוכו של הבפנוכו.

      ולא איכפת לי אם הוא אמיתי או לא, כי התחברתי אליו מכל כך הרבה נקודות ...

      אנחנו, הנשים הרגישות (שלא להגיד בכייניות) צריכות את האביר לידינו שיגן עלינו אפילו מגזר חריף.

      מיא, הבעיה שגברים פוחדים מנשים חזקות, והם רואים את החוזק שבנו ולא את הרגישות.

      תגידי, איך אפשר להיות פחות חזקה?

      מחבקת אותך (מותר לי, נכון?)

      נשיקה

       

       כל מילה אמת בפוסט הזה.

      ואני לא יודעת אם הם פוחדים או מה ולא מה ההסבר ומה התירוץ. אני רק יודעת שבאלה שהיכרתי עד עכשיו לא התקיים שילוב של הגינות, חום ורגישות. לא יכולתי לסמוך עליהם. הם לא היו גברים כמו שאני רואה גבר. עם לב רחב. איזה גבר פוחד כל כך מבכי של אשה - בחייך... אצלי אני לא חושבת שזה החוזק. להיפך. בשנים האחרונות אני בכלל לא חזקה. העובדה שאני מחזיקה את עצמי מבחינה כלכלית? אבל מבחינה נפשית אני בכלל לא משו וזה לא קוסם לגברים. גברים רוצים שתהיי מאמי וחמודה וצחקנית ותתעסקי בהם ובבעיותיהם ותדאגי לצרכיהם עד המטופש שבהם.

        10/5/09 22:44:

      בהתקף חרדה אני עסוקה בעיקר בלרחם על הבן שלי שישאר יתום.

      ובתוך העצבצבות הרבה נחמות יש לך.

      מקסימה שאת.

       

        10/5/09 22:42:

      צטט: יגאל שתיים 2009-05-10 21:38:13

      אין כל רע בזוגיות עם חתול.

       אני ההוכחה לכך

       

        10/5/09 22:41:

      צטט: ערסאל 2009-05-10 21:34:53


      1 - בציור הראשון זה נראה בוודאות כמו חרא. 2 – בציור השני היא נראית לי סתם פוסטמה.  3 – איש המקצוע שדברת בו, צודק גם וגם כן.

      נ. ב - הבטחת סוף אופטימי.

      גברים בהחלט אידיוטים. (זה אפילו לא נושא לדיון, זו עבדה היסטורית).

       

      1. אם זה חרא, אזי זה החרא הכי דקורטיבי באמנות.

      2. העובדה שאשתך יפהפייה הורסת אין פירושה שכל השאר פוסטמות.

      3. בשביל זה אני משלמת את שכרו.

      נ.ב. אה, שכחתי - בסוף כולנו נמות וכל בעיותנו יבואו על פתרונן! 

      גברים אידיוטים? אפילו אני מכירה כמה שלא. 

       

        10/5/09 22:38:

      צטט: מיכל* 2009-05-10 21:21:46

      צר לי יקירתי לשמוע שגם הנ"ל ז"ל.

      רק לפני מספר ימים עוד ראיתי עתיד נפלא איתו (דווקא בגלל שהוא מאתגר אותך ).

       

      לגבי מי מטפל במי - נראה לי פתוח לאישיות של השניים. מה שמתאים להם. אפשר גם להחליף לפעמים תפקידים.

      (אישית, אני לא אוהבת גברים תינוקיים ובטח לא מקבלת כמובן מאליו שאני צריכה להיות זו שמבשלת-מנקה-קונה לבית-מפנקת).

       

      לגבי הסרט של בנך - שמעתי עליו טובות גם מאחרים, ואני שמחה בשבילו. מרגש !

       

      לגבי אנדרומדה - קודם כל שימי לב שהיא לא בתולה צעירה צחה, אלא אשה בשלה (אולי בת 40?).

      ולי נראה שהיא מביטה לקהל ואומרת "הגברים האלה, איזה טמבלים. במקום להתחבק איתי (ותראו כמה אני יפה ועירומה) הם מבזבזים זמן על מלחמות דרקונים. נו, טוב, אני אחכה"...

       

       כן, היא מצאה חן בעיניי מהרגע הראשון, אנדרומדה הקשישה הזאת. אני לא יודעת אם הוא ממש יכול להתחבק איתה לפני שיהרוג את הדרקון כי העניין הוא שהדרקון אמור לטורפה, אבל היא בטח אומרת לעצמה - כמה זמן לוקח ללא-יוצלח הזה לחסל דרקון? 

        10/5/09 22:31:

      מיא, את יודעת שזאת תקופה

      לעיטים אנחנו למעלה ולעיטים למטה (כמו שנשמע לי שאת עכשיו)

      הכיף בלמטה לדעת שתכף עוים- החרדות בלמעלה שניתן ממקום זה רק לרדת.............

        10/5/09 22:30:

      צטט: יגאל שתיים 2009-05-10 21:38:13

      אין כל רע בזוגיות עם חתול.

      X2

      וגם שלישיות עם חתולים זה לגמרה בסדר.

        10/5/09 22:26:

      צטט: נעמית 2009-05-10 21:12:21


      אני באמת ובתמים מאמינה שתמיד זקוקים שנים לטנגו הזה

      מי שלוחץ לך על בלוטת הדמעות, ועוד מטיף לך וקוצב לך את זמן הבכי

      ואת שאולי מזהה את התכונה הזאת בו מבלי דעת. אבל בלעדיו זה לא היה שם.

      וכן, דיכאון ועצב מוציא ממך יופי של כתיבה

      אבל גם ככה את כותבת נפלא. כשאת מאושרת ומחייכת.

      מישהו, צעיר אבל חכם, אמר לי שנשים שהן רגישות יתר על המידה

      אולי מחפשות גברים פחות רגישים, כי הן לא יכולות להכיל ולשאת את כל הרגישות הזאת.

      ואני חושבת שאולי בגלל שעודף רגישות מאפיינת אותנו

      (סליחה שאני כוללת את עצמי בעסקת חבילה, אבל את יודעת, אנחנו הרגישות גם מתאפיינות בסוג של נרקיסיזם :)))

      יש לנו גם סלידה מזה כשאנחנו מזהים את זה אצל אחרים

      ואז פונים לגברים שהם ההפך בדיוק.

       

      אצלי הטנגו הזה נמשך בדיוק שתי שניות בדרך כלל. אין לי הרבה סבלנות לגילויים של אטימות/נבזות. ובקשר לאבחנה של ידידך - אפשר לחשוב שזו כזאת בעיה למצוא גברים לא רגישים... באמת ובתמים שלא נתקלתי לאחרונה רבות בזן הרגיש, וממש אין לי סלידה מזה. אני מבדילה בין רגישות לבין חולשה, כמובן. אני לא רואה בעצמי אדם חלש ואני לא מתה על אנשים חלשים - כלומר בלי שליטה עצמית, כאלה שרק מייללים... אני אולי בוכה אבל גם עושה. יכול להיות קשה לי אבל זה לא אומר שלא אתפקד. אני לא אתפרק לחתיכות. 

       

        10/5/09 22:21:

      צטט: אלומית ישי 2009-05-10 21:11:52

      נו, את רואה שכמו כל אמא פולניה את גאה ומשוויצה בצאצאיך המקסימים? :-)

       אין ספק שהצאצא הנוהם הפתיע בגדול.

       

        10/5/09 22:21:

      צטט: geeee 2009-05-10 21:11:39


      מהבפנוכו של ההזדהות והאהדה קבלי חיבוק נחמתי כזה (אני גרה ברחוב נחמה, תארי לעצמך, מתאזן עם המספר שלא אחשוף)

      ותבכי תבכי.. עם הגיל גם זה נעשה יותר נוח

      .

      דה קיריקו אחראי לחלומותי הראשונים, הבננה שלו ותחנת הרכבת.. לצד ארנסט ודאלי, מירו וטאנגי

      גדלתי מול ארון ספרי האמנות של סבתי, זו הבדידות של ילדותי, האוטיסטית, הייתי נמוכה ונאלצתי להסתפק במדפים הנמוכים שם היו הדברים שפחות אהבה - סוריאליזם הכי נמוך ומעליו בהירארכיה אקספרסיוניזם

      היה עלי לגבוה כדי להגיע לאמנות הרנסאנס ולאימפרסיוניזם המוערכים

       

      קטעים... אצלנו בבית אהבו הכל בלי אפליה. אבא שלי אהב כמעט הכל הכל. אבל דה קיריקו מאוד מתכתב בתמונות אחרות שלו עם המיתולוגיה והקלאסיקה, ואני הכי אוהבת באמת את הבננות הזרוקות בין הפסלים הקלאסיים בנוף מדברי...

       

        10/5/09 22:16:

      צטט: רנרט 2009-05-10 21:11:32

      דה קיריקו באמת נפלא בתכלית. וגם את ממש ממש ממש בסדר.

       

      אקבל את התודות בשם שנינו. 

       

        10/5/09 22:00:


      * אוי, כמה שאת כותבת יפה....

      וברכות על הבן המוכשר גם.

      את רואה - החיים יפים...רגוע

      לכי לראות את קלת דעת , כדי להתעודד יותר.

      כי מול הגברים שם - גם דפוקים וגם אנגלים צנוניים - פתאום הכל שטויות...

        10/5/09 21:58:

       

      זה אשכרה פוסט מהבפנוכו של הבפנוכו.

      ולא איכפת לי אם הוא אמיתי או לא, כי התחברתי אליו מכל כך הרבה נקודות ...

      אנחנו, הנשים הרגישות (שלא להגיד בכייניות) צריכות את האביר לידינו שיגן עלינו אפילו מגזר חריף.

      מיא, הבעיה שגברים פוחדים מנשים חזקות, והם רואים את החוזק שבנו ולא את הרגישות.

      תגידי, איך אפשר להיות פחות חזקה?

      מחבקת אותך (מותר לי, נכון?)

      נשיקה

        10/5/09 21:38:

      צטט: אלת האש 2009-05-10 21:11:18


      את יודעת את דעתי על גברים בהכללה הגסה.

      את יודעת שאני מעדיפה להישאר לבד ולא לעבור את מסכת הייסורים האלה.

      את יודעת שאני הייתי נותנת לו בעיטה בתחת ומעיפה אותו מהקומה הרביעית בוולה ללא מזרון רך לנחות עליו.

      ואת גם יודעת שאני ממליצה על חופשה קצרה מכל אלה.

       

      אבל אנחנו יודעים שאת לא מתכוונת לצאת לחופשה המומלצת, ואכן זה מספק לך חומר כתיבה משובח.

       

      לאונן זו אפשרות שפויה לחלוטין, כמובן לא בפהרסיה.

       

      בסופו של יום, אין כמו חברים טובים. עדיף שיהיו קצת מטורללים כדי שיהיה שמח!

       

       

       אני אופטימית ללא תקנה כנראה. יש לי הליקוי הטשרניחובסקאי הנודע - שחקי כי באדם אאמין/ כי עודני מאמין בך. וזו מכה שלא כתובה בתורה. אני מאמינה ברוחו של האדם. כל פעם אני פוערת זוג עיניים גדולות ושואלת - באמת? באמת אפשר להתנהג ככה? לדבר ככה? לרמוס ככה את הזולת? אני פשוט לא קולטת שזה אפשרי. מוחי הקטן והחמוד לא תוכנת לתפוש את זה. זו לקות ממש. כולנו מטורללים בדרך זו או אחרת. מי שמעיד על עצמו שהוא נורמלי, חזקה עליו שיהיה המטורלל מכולם. 

        10/5/09 21:38:
      אין כל רע בזוגיות עם חתול.
        10/5/09 21:34:

      1 - בציור הראשון זה נראה בוודאות כמו חרא. 2 – בציור השני היא נראית לי סתם פוסטמה. 

      3 – איש המקצוע שדברת בו, צודק גם וגם כן.

      נ. ב - הבטחת סוף אופטימי.

      גברים בהחלט אידיוטים. (זה אפילו לא נושא לדיון, זו עבדה היסטורית).

        10/5/09 21:34:

      צטט: בהא 2009-05-10 20:59:52

      את כותבת נהדר בלי שום קשר, רק היפה מכל ,שאת מצליחה לצייר במילים, תמונה שלמה למצב הרוח בו נכתב הפוסט .

       

       תודה בהא. כן, מצב הרוח הוא ברכת הגומל כזה. ברגע שיוצאים משם כבר אפשר לצחוק מזה ורואים כמה זה היה פאתטי. על הבוקר כבר קלטתי את האבסורד של הלילה.

        10/5/09 21:32:

      צטט: nicolasux 2009-05-10 20:58:45


      א. אולי הפסיכיאטר שלך צודק, אבל למה את הולכת לפסיכיאטר פור גוד'ס סייק?

        סיפור ארוך

      ב. הציורים מהממים במיוחד הראשון. אהבתי. דאנקה.

        דה קיריקו הוא עולם ומלואו. כל כמה שנים החליף סגנון

      ג. את לא בודדה, אלא אם כן את מתכוונת ברמה האקזיסטנציאליסטית, ואז יש לי משהו להגיד לך: כולנו בודדים!! (סתם, אני לא עד כדי כך דיכאוני)

        ברור שברמה האקזיסטנציאליסטית. בגלל זה אין סיבה להילחם בזה

      ד. שילך להזדיין המניאק כי מי צריך אותו בכלל. חוץ מהגבר שלי, כל השאר הם התגלמות הפרעת האישיות. מכיוון שאני קיבלתי אותו, אתן כ-ו-ל-כ-ן תצטרכו להסתפק בפירורים. סורי.

        על זה אמרה אשה חכמה (לא אני): כל גבר שהפסדת - הרווחת!

      ה. מכיוון שכבר עשית ילד ואת לא לחוצה, אני ממליץ לך ללכת על ריבוי גברים, סוג של פוליגמיה רק בלי הטבעות והמגורים המשותפים. וגם הבחור הזה שכתבת עליו נשמע לי אחלה מן אחלה. תצמדי.

        יש לי שניים, ישתבח שמו

      ו. ליל מנוחה וטפו טפו טפו בלי התקפי חרדה

      נשיקה

       

       

       

        10/5/09 21:29:

      צטט: ram_arye 2009-05-10 20:28:47

      כשמיצרים שורה של פריימים מושלמים, כדאי להשחיל פריים אחד בינוני בהתחלה, זה טוב לקונטרסט  חיוך

       

      ונראה שלא השתעממת.

       

       

       לא. בדיוק חשבתי על זה שהדבר האחרון שאפשר להגיד על חיי, שהם משעממים. וכל דבר רע שקורה לי אני ישר ממנפת לאיזה סיפור/כתבה. כך שזה בהחלט בהחלט לא נורא. בחיי, אנ'לא יודעת מה עושים כותבים שחייהם רוגעים.

       

        10/5/09 21:27:

      צטט: טרמילר* (מוצ'ילר) 2009-05-10 20:25:15

      עשיר ומחוייך. אם כי גם זחוח לא מעט, אבל רק אלה כובשיםת'עולם.

       

       

       תודה. אין לי אלא זחיחותי.

       

        10/5/09 21:27:

      צטט: הזוייה 2009-05-10 20:15:01

      נִדְמֶה לי שלא חזרתי בכלל מאיטליה, כל יום אני מוצאת מישהו אחר שמשאיר אותי עם התְּנוּחָה הזו, של הלֶסֶת השמוטה. מרוב עונג לקרוא ולגעת ביוקרה הזו שאצילי נפש מתוחכמים: אומנים, פילוסופים וסופרים כמו רובנס, בלאזק, מיכאלאנג'לו הפכו אותה לאוצר אומנותי וסקסי להחריד.

      החרדות הם הדֶּלֶק שמחייה אותך. ואני אומרת, Vaffanculo - מי שאין בו טיפת שִׁיגָּעוֹן הוא לא שָׁפוּי.

      נ.ב איפה למדת איטלקית, אני רוצה ללמוד בקיץ.

       

      למדתי ואני לומדת במכון האיטלקי לתרבות של שגרירות איטליה ברחוב דיזנגוף. גגלי אותו. 

       

        10/5/09 21:21:

      צר לי יקירתי לשמוע שגם הנ"ל ז"ל.

      רק לפני מספר ימים עוד ראיתי עתיד נפלא איתו (דווקא בגלל שהוא מאתגר אותך ).

       

      לגבי מי מטפל במי - נראה לי פתוח לאישיות של השניים. מה שמתאים להם. אפשר גם להחליף לפעמים תפקידים.

      (אישית, אני לא אוהבת גברים תינוקיים ובטח לא מקבלת כמובן מאליו שאני צריכה להיות זו שמבשלת-מנקה-קונה לבית-מפנקת).

       

      לגבי הסרט של בנך - שמעתי עליו טובות גם מאחרים, ואני שמחה בשבילו. מרגש !

       

      לגבי אנדרומדה - קודם כל שימי לב שהיא לא בתולה צעירה צחה, אלא אשה בשלה (אולי בת 40?).

      ולי נראה שהיא מביטה לקהל ואומרת "הגברים האלה, איזה טמבלים. במקום להתחבק איתי (ותראו כמה אני יפה ועירומה) הם מבזבזים זמן על מלחמות דרקונים. נו, טוב, אני אחכה"...

        10/5/09 21:12:


      אני באמת ובתמים מאמינה שתמיד זקוקים שנים לטנגו הזה

      מי שלוחץ לך על בלוטת הדמעות, ועוד מטיף לך וקוצב לך את זמן הבכי

      ואת שאולי מזהה את התכונה הזאת בו מבלי דעת. אבל בלעדיו זה לא היה שם.

      וכן, דיכאון ועצב מוציא ממך יופי של כתיבה

      אבל גם ככה את כותבת נפלא. כשאת מאושרת ומחייכת.

      מישהו, צעיר אבל חכם, אמר לי שנשים שהן רגישות יתר על המידה

      אולי מחפשות גברים פחות רגישים, כי הן לא יכולות להכיל ולשאת את כל הרגישות הזאת.

      ואני חושבת שאולי בגלל שעודף רגישות מאפיינת אותנו

      (סליחה שאני כוללת את עצמי בעסקת חבילה, אבל את יודעת, אנחנו הרגישות גם מתאפיינות בסוג של נרקיסיזם :)))

      יש לנו גם סלידה מזה כשאנחנו מזהים את זה אצל אחרים

      ואז פונים לגברים שהם ההפך בדיוק.

        10/5/09 21:11:
      נו, את רואה שכמו כל אמא פולניה את גאה ומשוויצה בצאצאיך המקסימים? :-)
        10/5/09 21:11:


      מהבפנוכו של ההזדהות והאהדה קבלי חיבוק נחמתי כזה (אני גרה ברחוב נחמה, תארי לעצמך, מתאזן עם המספר שלא אחשוף)

      ותבכי תבכי.. עם הגיל גם זה נעשה יותר נוח

      .

      דה קיריקו אחראי לחלומותי הראשונים, הבננה שלו ותחנת הרכבת.. לצד ארנסט ודאלי, מירו וטאנגי

      גדלתי מול ארון ספרי האמנות של סבתי, זו הבדידות של ילדותי, האוטיסטית, הייתי נמוכה ונאלצתי להסתפק במדפים הנמוכים שם היו הדברים שפחות אהבה - סוריאליזם הכי נמוך ומעליו בהירארכיה אקספרסיוניזם

      היה עלי לגבוה כדי להגיע לאמנות הרנסאנס ולאימפרסיוניזם המוערכים

        10/5/09 21:11:
      דה קיריקו באמת נפלא בתכלית. וגם את ממש ממש ממש בסדר.
        10/5/09 21:11:


      את יודעת את דעתי על גברים בהכללה הגסה.

      את יודעת שאני מעדיפה להישאר לבד ולא לעבור את מסכת הייסורים האלה.

      את יודעת שאני הייתי נותנת לו בעיטה בתחת ומעיפה אותו מהקומה הרביעית בוולה ללא מזרון רך לנחות עליו.

      ואת גם יודעת שאני ממליצה על חופשה קצרה מכל אלה.

       

      אבל אנחנו יודעים שאת לא מתכוונת לצאת לחופשה המומלצת, ואכן זה מספק לך חומר כתיבה משובח.

       

      לאונן זו אפשרות שפויה לחלוטין, כמובן לא בפהרסיה.

       

      בסופו של יום, אין כמו חברים טובים. עדיף שיהיו קצת מטורללים כדי שיהיה שמח!

       

        10/5/09 20:59:
      את כותבת נהדר בלי שום קשר, רק היפה מכל ,שאת מצליחה לצייר במילים, תמונה שלמה למצב הרוח בו נכתב הפוסט .
        10/5/09 20:58:


      א. אולי הפסיכיאטר שלך צודק, אבל למה את הולכת לפסיכיאטר פור גוד'ס סייק?

       

      ב. הציורים מהממים במיוחד הראשון. אהבתי. דאנקה.

       

      ג. את לא בודדה, אלא אם כן את מתכוונת ברמה האקזיסטנציאליסטית, ואז יש לי משהו להגיד לך: כולנו בודדים!! (סתם, אני לא עד כדי כך דיכאוני)

       

      ד. שילך להזדיין המניאק כי מי צריך אותו בכלל. חוץ מהגבר שלי, כל השאר הם התגלמות הפרעת האישיות. מכיוון שאני קיבלתי אותו, אתן כ-ו-ל-כ-ן תצטרכו להסתפק בפירורים. סורי.

       

      ה. מכיוון שכבר עשית ילד ואת לא לחוצה, אני ממליץ לך ללכת על ריבוי גברים, סוג של פוליגמיה רק בלי הטבעות והמגורים המשותפים. וגם הבחור הזה שכתבת עליו נשמע לי אחלה מן אחלה. תצמדי.

       

      ו. ליל מנוחה וטפו טפו טפו בלי התקפי חרדה

        10/5/09 20:28:

      כשמיצרים שורה של פריימים מושלמים, כדאי להשחיל פריים אחד בינוני בהתחלה, זה טוב לקונטרסט  חיוך

       

      ונראה שלא השתעממת.

       

       

        10/5/09 20:25:

      עשיר ומחוייך. אם כי גם זחוח לא מעט, אבל רק אלה כובשיםת'עולם.

       

       

        10/5/09 20:15:

      נִדְמֶה לי שלא חזרתי בכלל מאיטליה, כל יום אני מוצאת מישהו אחר שמשאיר אותי עם התְּנוּחָה הזו, של הלֶסֶת השמוטה. מרוב עונג לקרוא ולגעת ביוקרה הזו שאצילי נפש מתוחכמים: אומנים, פילוסופים וסופרים כמו רובנס, בלאזק, מיכאלאנג'לו הפכו אותה לאוצר אומנותי וסקסי להחריד.

      החרדות הם הדֶּלֶק שמחייה אותך. ואני אומרת, Vaffanculo - מי שאין בו טיפת שִׁיגָּעוֹן הוא לא שָׁפוּי.

      נ.ב איפה למדת איטלקית, אני רוצה ללמוד בקיץ.