יום בחיי הסוערים ■ בכי, גברים והפרעות אישיות 

אתמול בלילה היה לי התקף חרדה. לאלה מכם שלא היה להם העונג לחוות - זה אומר להתעורר פתאום עם דקירות בצד שמאל שמתפשטות לגב ולכל בית החזה ולשקוע במחשבות הקונסטרוקטיביות מה עדיף במקרה של התקף לב: לקרוא לאמבולנס מיד, או שמא להתפנות לביה"ח עצ-מונית בלי דרמות גדולות ובלי להחריד את מנוחת השכנים. אחרי עשר דקות בערך של הרהורי תחבורה, מתפוגגים הכאבים ואת נרדמת בשלווה עד הבוקר.

 ■

הבחור האחרון שעבר בחיי קצב לי את הבכי. "לא האמנתי", הוא אמר, "שאמצא את עצמי עם אשה שבוכה מגזר". כן, התברר שאני די בכיינית, ואיתו - עוד יותר. ובעוד שסיפק לי כמה סיבות טובות לבכות, גם ניסה באמת ובתמים לאסור עליי את הבכי. דמעותיי זלגו מעצמן, פרצו כמו בסרטים המצוירים כשתי מטפיות מקולקלות של תחנת מכבי אש בסיוט של שוליית הקוסם. עד עכשיו טרם הצלחתי לפענח אם היתה לו איזושהי הפרעת אישיות או היה בעצם הגבר הממוצע, אבל השוביניזם שלו פתח לי את כל הפצעים.

הריב הנורא שחתם את יחסינו הקצרצרים נסב על הסוגייה הנושנה שכבר כתבתי עליה פעם, מי יטפל במי, מי יפרוש את חסותו על מי - האם האשה תפקידה לטפל בגבר כבתינוק, או האם הגבר אמור לפרוש את חסותו על האשה ולהגן עליה כאביר. שתי האוריינטציות האלה לעד יתנגשו, ומבחינת האופי של שנינו הן התנגשו בעוצמה בערך בדקה הראשונה שבה נפגשנו. מצד שני היתה בינינו משיכה עזה מאוד, ולכן הנפיצות הרבה של הקשר שלנו.

■

חברותיי עקבו אחרי הדרמה ממרחק ביטחון, וכשהסתיימה הושיטו יד לעזרה, אבל אני העדפתי להשתקם בחברת  חתוליי האמפטיים ולכתוב. יש לי גם ידיד טוב.... מממממ... מאהב, שעקב מרחוק, והיום כבר סידר לי חוויה מתקנת, חיבק וליטף אותי שעה ארוכה בעודי בוכה ומייללת כאוות נפשי, ולמרות שעת הצהריים השמשית הייתי קרה כקרח ולאט לאט נצמדתי לחומו והפשרתי. נהרות של בכי זרמו שם, בכי משחרר, בכי שבסופו כבר היה מהול בצחוק. הוא סיפר לי בדיחה מצחיקה: "איש אחד בא לרופא ואומר לו: דוקטור, יש לי כאב ראש. אז הרופא עונה לו: קודם כל תפסיק לאונן. האיש אומר: מה פתאום? מה זה קשור? הרופא עונה: זה פשוט לא נעים, יש פה אנשים". נו, תגידו לי, אפשר להמשיך לבכות בתנאים האלה?

■

בספרדית, תוכי זה לוֹרוֹ (loro), ובשירים האיטלקיים שאני שומעת, יש המון לורו, אז חשבתי תמיד - מה יש לעזאזל לאיטלקים עם התוכים האלה - עד שהתחלתי ללמוד איטלקית והתברר לי שלורו באיטלקית זה הם, כלומר כינוי רומז לגוף שלישי רבים. כאילו דא שיש צורך בזה די הרבה בשפה. לא יודעת אם זה נורא מצחיק, אבל זה הדבר הכי מצחיק שהיה לי לספר לו היום, בין בכי אחד למשנהו.

■

וגם חשבתי על כך שיש המון חרא בחיים, אין מה לעשות, והחוכמה זה לא לשקוע בו. ואם יש לי תפישות מסוימות או ערכים מסוימים - שאני קוראת להם הומניסטיים ואחרים קוראים להם דביליים ופנטזיונריים ותלושים ואומרים לי להתחבר למציאות ולהתעורר מהחלום כי אחרת צפויות לי עוד המון שנים רעות כפי שהיו הארבע מאז גירושיי, עולה לי דווקא במוח הדימוי הזה של ג'ורג'ו דה קיריקו, הצייר האיטלקי שהוא הצייר הכי אהוב עליי בעולם, של אנשים - בעיקר גברים כי הוא היה הומו - עומדים, תמירים ויפים, בפלגי בוץ או שמא חרא, ומישירים מבט ריק אל האינכלום. ולדה קיריקו יש סדרה עצומה של הציורים האלה, עם ביתני-רחצה ויקטוריאניים וברווזים צהובים ופה ושם מצילים בבגדי-ים ענתיקות. והכל חידתי ומסתורי כחידת החיים עצמה.

ויש לו עוד תמונה שאני אוהבת במיוחד, של פרסאוס הורג את הדרקון ומציל את אנדרומדה, המחכה לו בלי הרבה מתח, בישיבה נונשאלאנטית כזאת, בהבעה די אדישה, כי הרי היא יודעת שזאת המחלקה של הגבר להילחם בדרקונים, ולה יש ודאי יתרונות אחרים שכולנו מודעים להם. 

■

אבא שלי חיפש תמיד את הפריים המושלם ואף פעם לא הרשה להכניס פריים דפוק לאלבום, גם אם זו הפאקינג תמונה היחידה של הילדה בגיל ארבע. גם אני לימדתי את הילדים שלי אף פעם לא להתפשר על הפריים. השבוע זכה הסרט של הבן הבכור שלי וחבריו, בכיתה י', בתחרות של מגמת הקולנוע בבית הספר שלהם, מכל כיתות י' וי"א והוא יוגש עם סרט נוסף לתחרות העירונית, 'גלויה תל-אביבית'. ראיתי את הסרט והתרגשתי. אין בו אפילו פריים אחד דפוק.

■

מרקו נוסע רחוק ולא יחזור בלהיט–הענק העצוב של לאורה פאוזיני מ–1993, הבדידות, אך היות האדם לבד הוא מצב קיומי, ונראה לי שאתאושש עם כל כך הרבה עזרה מחבריי. הפסיכיאטר שלי מסרב ללחוץ על גז התרופות ואומר שאני כותבת הכי טוב כשאני עצבצבת. אולי זה נכון ■

 ■ ■ ■

על סערות מזווית אחרת - ובעצם אותו דבר: ולרי, אלת האש, על מאניה דיפרסיה