יש לי נטיה מחורבנת ובלתי מוסברת להיות מגעילה לאנשים כשעוברת עליי תקופה מסריחה בחיים. הבעיה העיקרית בנטיה הזו היא העובדה שמי שחוטף הכי הרבה הוא דווקא הקומץ הקטן של אלו שבאמת אכפת להם.

במקום להאחז בהם, לשאוב מכוחם ולנסות לנתב את המחשבות והרצונות שלי למקום חיובי יותר, אני עסוקה בהתנצחויות.

אני עצובה. אין מילה אחרת, מתוחכמת יותר לתאר את הלך הרוח שלי. פשוט עצובה. כולם אומרים לי להכניס את עצמי לפרופורציות ולהבין שהצרות שלי ממש ממש מזעריות. אני יודעת שכל הדברים הללו נכונים, אני יודעת שאני לא מחדשת או ממציאה משהו שאנשים בכלל ונשים בפרט לא עברו לפניי. ובכל זאת.

מעצבן אותי שאני לא מצליחה לשלוט על עצמי, אני רבה עם כולם, מתנשאת, מתווכחת, עוקצת. למען השם, למי זה תורם? הרי בסופו של דבר אני מעוררת את חמתם של מי שכן דואגים לי ואוהבים אותי וכל העניין מביא למפח נפש גדול יותר עבורי.

מרתיחה עוד יותר היא העובדה שאני נותנת לדברים שעוברים עליי בשבועות האחרונים לבאס אותי כל כך. אוקיי, אז חשבתי שמצאתי מישהו מיוחד שיאהב אותי ויקבל אותי כמו שאני ויהיה לנו הכי כיף בעולם יחד. אז חשבתי!

אז רבקה עזבה. ידעתי שהיא עוזבת והחיים גם ככה רצופים פרידות, אז מתמודדים!

אז אני הולכת לראות דירות שותפים ולא מתקשרים אליי חזרה. אז במקום לומר לעצמי "לא נורא, הפסד שלהם", אני נכנסת לתסריטי אימה על מגורים ברחוב כשהחוזה שלי יסתיים או גרוע מכך, חזרה לחדרה.

אני כל כך רוצה להיות מסוגלת לומר "הכל יסתדר, יהיה בסדר את תראי". אני רוצה להאמין, בלי שמאלץ וקיטש של סרט בהולמרק שאני אמצא דירה עם שותף או שותפה מגניבים שיחשבו שממש כיף לגור איתי, שתהיה לי עבודה מסודרת ומספקת ושאנשים יהנו מהכתיבה שלי ושתהיה לי אהבה. לא חייבת להיות בעלת מימדים אפים, לא צריכה להראות כמו רומן רומנטי למשרתות. אני לא סקרלט שמחפשת לה איזה רט. היא פשוט צריכה לעשות לי ולאדם שאיתי טוב.

אבל לפני שכל זה יקרה, אני רוצה לומר סליחה. לכל מי שחוטף ממני בזמן האחרון ובכל זאת נשאר בסביבה ודואג.

זה לא אתם, זו אני.