כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מהשפה והחוצה

    \"אנחנו לא יודעים אם יש אלהים, אבל אין ספק שיש נשים\" (וודי אלן)

    ארכיון

    0

    בא לשכונה בחור חדש

    20 תגובות   יום ראשון, 10/5/09, 20:50

    "תמיד תהיי אצלו במקום ראשון, לעולם אל תתפשרי, מתוקה שלי!"

    במלים אלו או דומות יעצה לי דודתי, ואני חשבתי לעצמי, מה כבר מבינה באהבה רווקה יהודיה-הונגריה-ניו-יורקית מזדקנת. היא היתה אז בתחילת שנות הששים לחייה, לא רחוקה מגילי כיום.

    באנגלית זה נשמע יותר קל.

     

    ככה היא אמרה לי, כשעצרתי אצלה בדרכי חזרה ארצה מסיפור אהבה טרנס-אטלנטי, שהחל בעשרה ימים סוערים בתל-אביב והתפוגג בקפאון פברואר אמריקני, עם אדם שעבודה וכסף קדמו לאהבתו אלי .

     

    במסיבה שעשו לי החברות ערב נסיעתי לשיקגו, באווירת מסיבת הפרידה הסופית בהחלט שארגן לעצמו דב"א, לחשה לי אחת הצודקות שבהן: "אולי זו לא תהיה אהבת חייך, אבל בטוח זאת הולכת להיות הרפתקת חייך". נשארתי עוד פרק זמן, שהספיק להפוך את אכזבת חיי להרפתקת חיי, בטיול מחוף לחוף.

       

    בערב טרופי גשום וחם, כשישבנו על בלאדי-מרי בפאב אפלולי בקווינס, סיפרה לי הדודה בדרכה המרתקת ורוויית ההומור על אותו הלילה, בשנות החמישים של המאה הקודמת, בו "גנבה" את הגבול ההונגרי ועשתה את דרכה לאמריקה, יחד עם בן-דודה ואשתו העריריים שגרו בדירה מעליה כל השנים. מאז שאשתו מתה היתה קשובה לצעדיו על תקרתה, חרדה לבריאותו. ביום שעזבתי את ניו-יורק הוא נפטר, והיא נותרה עם הכלב הדני הענק שלה, לו היתה ממלמלת מילות אהבה ואת סודותיה הכמוסים בשפת אמה, וכעבור כמה שנים שכרה את הסטודנט השכן כדי שישא אותו על כפיו לרחוב לעשות את צרכיו, ואח"כ חלה גם הדני בסרטן והיא הרדימה אותו לנצח. 

     

    פעם, אחרי שהדודה ביקרה אותנו בארץ, שאלתי את אמא שלי איך זה שאשה יפה כמוה נשארה רווקה (אז עוד חשבתי שרק מכוערות לא מתחתנות, מסקנה שהתבססה אצלי על השאלה הנשנית :"איך זה שעוד אף אחד לא חטף בחורה יפה כמוך?"). אמי הפתיעה אותי בפתיחות תשובתה (בהתחשב בנסיבות המקרה), וסיפרה כי הדודה היתה מאוהבת באחד מבני-דודיה (ולא בזה שהתגורר מעליה), בעל משפחה. הוא התכוון לעזוב את אשתו ולחיות עם הדודה. לא שאת אשתו לא אהב פעם, מאד אהב, אבל התנגשות הטיטאנים היו החיים שלהם ביחד. ואז קרה מה שקרה, והוא נשאר עם אשת חיקו החוקית.

       

    אחרי שחזרתי מניו-יורק, ואני כבר אשה בת שלושים, מבינה קצת באהבה (ככה לפחות חשבתי אז), שאלתי שוב את אמי לפשר רווקותה של הדודה, כשהמשפט שאמרה לי מהדהד במוחי. הפעם בשיחה בין שתי נשים בוגרות, הבהירה לי אמי צדדים נוספים של הרומן האסור והכואב הזה.

     

    אני לא יודעת אם היא התגברה עליו, ואם היו לה מאהבים אחרים, אבל היא המשיכה בחייה התוססים, מבקרת בקונצרטים, שוחה מדי בוקר בבריכה, פוגשת חברים, מטיילת בעולם, ובשיחותינו הטלפוניות אחת לכמה חודשים, היא מביכה אותי עד היום בבקיאותה הגדולה משלי על המתרחש בארץ.

     

    ובכל פעם שבא לשכונה בחור חדש, אני נזכרת בדודה, שעל אהבתה הלא-ממומשת לא דיברה איתי מעולם (וכמה התרגשה לפני תשע-עשרה שנה, כששמעה שנולד לי בן ברווקותי), ובמשפט ההוא שאמרה.

     

    בכל פעם המשפט הזה מקבל משמעות אחרת. 

     

    וממרום גילי המתקדם אני תוהה ביני לביני, האם במפגש בין אשה וגבר שמאחוריהם פיסת חיים, שצברו ילדים ונכדים, חברים, הרגלים, עבודה ותחביבים, טעמים אישיים ותשוקה לזמן משלהם, האם אני יכולה לצפות ממנו לתת לי את מדליית הזהב?

     

    האם אני מוכנה להעמיד אותו בראש הפודיום?

     

    האם צדקה הדודה?

     




    דרג את התוכן:

      תגובות (20)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/5/09 13:31:


      אני חושבת שכל אחת היא שונה בעיניין הזה.

      יש נשים שזוגיות זה חלק מהחיים עבורן..אהבה ותשוקה זה לחם קיומן.

      יש נשים שלא מוכנות לוותר על החופש עבור לא פחות מהדבר המושלם - אם יש דבר כזה בכלל.

       

      אני לא יודעת אם אני מסוגלת לחיות חיי זוגיות עם איש אחד.

      אני חושבת שלא.

      אני אוהבת את האפשרות להיות עם אהוב אבל לא ממש לגור איתו. זאת אומרת שהוא לעולם לא יהיה בפודיום.

      בפודיום יש מקום רק לדבר אחד - עבור כל אישה זהו דבר אחר.

      אצלי יש מקום רק לחופש ולמרחב שעבורי הם  הבסיס לקיומי השפוי.

       

      בדרך אני אוהבת כל מיני - אוספת ואוגרת חוויות נהדרות.

        15/5/09 12:50:

      אירה יקרה

      תמיד אמרתי שאת אישה מיוחדת. ככה דיברנו עלייך בבית.

      את כל כך מוכשרת -

      תוציאי ספר - אם את שואלת אותי - זהו יעודך.

      שבת שלום.

       

        14/5/09 23:23:

      אני חושבת שלתמרן זאת המילה ואנחנו כנשים אלופות בזה. :)
        14/5/09 20:32:

      ואני מציע...הקץ לפודיום..בואו וננטוש את המלכת המלכים והמלכות,בואו נביט בהם בתור מה שהם,לטוב ורע..ממש כמו שהם מביטים בנו..תשובות לשאלות כאלו אף פעם לא יהיו,לרגשות אין מתמטיקה ברורה וערכים סטטיסטיים,לא מכל דבר אפשר להקיש לדבר אחר...לכן יקירתי אני אומר השליכי את הפודיום והשאירי את האחד,שהוא האחד ,שהיה שם,עדות למי שאת על כל הגוונים הסתירות הפנימיות האושר  והדכאון..יש דברים שאי אפשר לשים עליהם תג מחיר(:

        13/5/09 08:49:


      ואני אומרת: תראייני את הדודה ותכתבי רומן.  דמות מרתקת כבר יש לך, פיגומים של עלילה גם כן, וכישרון כתיבה בטונות. מה שחסר הוא רק העבודה הקשה.

      ושזה יהיה במקום הראשון.

      (ממני, שנותנת בכיף עצות לכל העולם.)

        12/5/09 16:38:

      אין מקום ראשון שני או שלישי. יש סדרי עדיפויות בהתאם למצבים משתנים.

       

      אך בתחילת הקשר צריך "להזיז" קצת את החיים בכדי להבעיר את האש, עבור שני בני הזוג. להראות גם לסביבה שעוד משתנה במישוואה של ילדים, משפחה, אקסים, עבודה, חברים, התחייבויות, הורים, אחים, הגשמה עצמית - נכנס לתמונה.

       

      אחר כך כשהקשר מתייצב, עוברים ממקום למקום. זה יותר מעניין ככה.

       

      והיא נשמעת מדהימה הדודה, וככה גם את ♥

        11/5/09 22:53:

      תודה לכל המגיבים.

      לוקחת את התגובה של כל אחד מכם כחומר למחשבה.

      היום עשתה לי חברתי אבחנה יפה בין פשרה והסתגלות. והמסקנה היא: בפשרה אנחנו מרגישים אי-נוחות. בהסתגלות טוב לנו.

      אבחר במילה הסתגלות.
        11/5/09 19:39:

      שאלה לא פשוטה.

       

       

        11/5/09 16:47:
      אני חושבת שאף אחד לא מקום ראשון כל הזמן. כשחברה שלי זקוקה לי והיא במשבר אמיתי אני מזיזה גם את ירום הודם הילדים. אבל אין ספק שהיום כשאני נתקלת בגברים גרושים שתוקעים לי בפרצוף את פעוטותיהם זה מביא לי את הקריזה. כדי לבנות קשר צריך לסלק מהדרך את כל השאר, אין ספק. לפחות בהתחלה. זה עניין זמני. זה לא טוטאלי. הרי מה שלא מתקבל על הדעת אצל הדודה זה הטוטאליות. 
        11/5/09 15:33:


      יש באמת דבר כזה, מקום ראשון?

      ויותר מזה - האם אפשר בכלל לקבוע דבר כזה?

      בשביל לדעת מי במקום הראשון צריך לדעת מה הכללים בתחרות הזאת.

      אז - מה הכללים בתחרות הזאת?

                

      אישית, אני לא חושבת שיש תחרות, או כללים, או מקומות ראשונים.

      יש חיים. פשוט. מציאות.

      לרגע הוא ממלא לי את הלב עד אפס מקום, ברגע הבא היא תופסת את כולו, אתמול היה 40-30-30 ושלשום רציתי שכולם יעופו לי מהעיניים ומיד.

             

      להגיד "אני לא במקום הראשון אצלו" ולבסס על זה פרידה, זו החלטה לגיטימית כמו כל החלטה אחרת.

      וכמו כל החלטה אחרת, זו פרשנות של מציאות ובחירה בראייה אחת מסוימת על פני אחרות.

      לגיטימית, כן. אבל יחסית. ערכים מוחלטים אין במשחק הזה.

                  

        11/5/09 15:14:


      אני חושב שאם יהיה לו מקום לידך ומשמאלך ילדייך לכולם יהיה טוב.

      ולדעתי,

      אין חוקים אחרים, יש משתנים רבים במונחים פשרה ונוחיות.

        11/5/09 15:10:
      צדקה. עם תיקון קל. לעיתים במקום הראשון זוכים עם הזמן, ולא מראש. בשביל כבוד צריך לעבוד.
        11/5/09 14:48:

      כתוב נפלא...

      וכשתגלי את התשובה

      בבקשה ספרי לי :)

       

        11/5/09 13:53:

      הממ...הדודה רווקה, לא?

       

      פעם חונכנו להציב בראש את המשפחה, את המדינה, את הקהילה: "דין התנועה" - זוכרת? ולא התעסקנו עם עצמנו.(בגששית "מי אני" "מה אני"). לא למדו אותנו לארוז את עצמנו בנייר צלופאן, לקשור סרט ולשווק את עצמנו. חיכינו כי נרוויח את ההערכה בעבודה קשה ובכישרון. (כמובן שההערכה לא הגיעה, כי כבר אז ידעו אחרים ליחצן את עצמם)

       

      ממרום גילי אני מתסכלת הקנאה על הנערות הצעירות שהן יפות כמו פיות (ה נעורים יפים לכשעצמם), והן בהחלט יכולות לצפות שיהיו במקום ראשון. כשאנחנו מתבגרות אנחנו נעשות בטוחות יותר, שבריריות פחות, מרוצות יותר, אבל צפות להיות במקום הראשון? נאדה.

        11/5/09 12:18:

      פוסט יפה. שאלה לא פשוטה.

       

        11/5/09 09:56:

      ואת תהיי מוכנה לתת לו מקום ראשון?

      נראה לי שמקום שני אחרי הילדים יהיה מקובל עלי. לשני הצדדים.

       

        11/5/09 07:11:


      אירהל'ה,

      מקום ראשון??? תלוי איך מגדירים אותו, בנקודת הזמן שבה אתה נמצא על ציר החיים.

      לא לחינם על הפודיום מונחות שלוש מדליות, ולכל אחת מקום של כבוד.

      (דודה מיוחדת יש שלך, ללא ספק. ובכלל, נראה לי שיש משהו משובח בגנטיקה המשפחתית שלך קריצה).

        11/5/09 01:12:

      אני חוששת שגם לזה יש תאריך תפוגה.

      מאיזשהו גיל ושלב בחיים יש חוקים חדשים.

        10/5/09 22:19:

       

      לא, אי אפשר לזרוק את כל החיים מאחורה ולשים אותו במקום הראשון.

      לכן גם לא אוכל לבקש ממנו להיות במקום הראשון אצלו, אבל במקום השני לפחות.

      והדודה הזאת שלך, נראה לי שהיא תיבת פנדורה. שווה שיחה או שתיים.

      נשיקה

        10/5/09 21:37:

      מי יודע?

      ואולי ימים יגידו

      ויתנו תשובות

      לשאלות.

      אולי..ואולי לא...

      פרופיל

      אירה ג
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      קהילת משפחה וילדים

      קהילת משפחה וילדים

      אירה ג