בילדותו, היה אבא שלי מתחמק מהלמודים אל הכנסיה הסמוכה לביתו, בעיר רווה רוסקה שבפולין. הניגונים הכנסייתיים בלטינית שבו את לבו. עם השנים הבין, שהכרת הסגנון הייחודי של אותה כנסיה, הצילה את חייו.

**

שנת 1933 מוניו כבן 18. לילה. אמו גולדה, העירה אותו בעצב. בנחישות הודיעה לו שהוא חייב לעזוב את הבית. ארזה לו מספר דברים נתנה לו כסף ככל שיכלה והשביעה אותו, להגיע לפלשתינה הרחוקה. היא סיפרה לו על תחושתה החזקה, שהוא ואחותו רגינה יצליחו להתחמק מהטבעת ההולכת ומתהדקת סביב היהודים.
אמו ואביו התבוננו בו, צורבים את הרגע בזכרונם, יודעים שלעולם לא יראו אותו שוב.

מוניו יצא מהבית, מבין שמרגע זה חייו לעולם, לא ישובו להיות כשהיו. מעתה, פרט לאחותו, אין לו איש בעולם.
מתוך החושך יצא אליו איש גדול מידות, שאחז במותניו והתחנן: "אני יודע שאתה בורח מהעיירה, אנא קח אתך את בני הקטן, תציל אותו". שנים העיקה עליו, התחושה הקשה, שסרב לבקשתו של האב, אך הוא ידע שלא יוכל לדאוג לשניהם, אולי בקושי לעצמו.

חתול שחור וגדול התקרב אליו ללא פחד ומספר מטרים לפניו, חצה את הדרך.

לימים, ספר לי אבא, שלמרות הדעה הרווחת שחתולים שחורים החוצים את הדרך, הם אות וסמל למזל רע, הוא ראה בכך אות מן השמיים למזל טוב, וכי לתחושתו כל חייו מלווה אותו מלאך, השומר עליו ומניח תחת עורפו כף יד מגנה כמגן חי.

**

חריקת צמיגים החרידה את הרחוב. כ-10 מכוניות צבאיות סגרו את המתחם והעלו בכח עשרות צעירים, וביניהם מוניו אל מחוץ לעיר. למחנות הכפייה שלרבים היו למחנות השמדה. יריות קצרות נשמעו כל כמה רגעים. הוצאות להורג מטווח קצר היו דבר של מה בכך.
הסכנה היתה לכל. מלחמה, הצעירים והחזקים היו נלקחים בכח ע"י חיילים כדי שישמשו כח עזר ל"מאמץ המלחמתי" של גרמניה הגדולה המבטיחה עולם טוב ונקי יותר...

מוניו היה חלק מקבוצה שהוטל עליה לקבור יהודים שחוסלו ביריות במרכז המחנה. בין הגופות הוא זיהה רבים שהכיר. אך ברגע שזיהה את גופתו של רב העיירה שלו עטוף בטלית, חל המשבר האמוני בליבו. איפה אתה אלוהי ישראל, אם קיים אתה, הופע כאן ועכשיו והצל את "עמך הנבחר". שתי תשובות קבל מוניו הצעיר באותו רגע. תשובות שקבעו בתודעתו את תחילת מלחמת ההשרדות שלו.

צרור יריות ארוך שעורר אותו ממחשבותיו המתריסות אל מול האל ואקדח טעון שמצא על אחת הגופות שהעמיס על העגלה.

הוא ניגש בנחישות לכיוון שער היציאה מהמחנה, פונה בבטחון לש.ג שכיוון אליו את הרובה ואמר שהוא חייב לצאת מהמחנה וכי יש לו פתק ממפקד המחנה לקנות ביצים...

השומר בקש לראות את הפתק. מוניו הכניס את היד לכיס. במקום פתק, הוא שלף את האקדח וירה בשומר. כ-48 שעות התחבא מוניו בפיר של צואה ושתן, שכוסה על ידי מרצפת גדולה, שומע מעל ראשו את הסירנות ואת קבוצות המחפשים עם הכלבים, אחר הבורח שחסל את השומר.

תחושת הריח הנורא והפחד ממקומות סגורים ליוו אותו שנים אך אופיו הסתגלתן וההשרדותי לא נתן לאותן חרדות לקבוע דפוסי התנהגות חדשים, אלא  טבעה בו את הנחישות וההכרה שכל יום שעובר הינו מתנה.

**

מסוכן היה ללכת ברחובות, חטיפת צעירים לצורך עזרה ל"מאמץ המלחמתי", היתה עניין שבשיגרה. שלשה ימים אחרי שהשתחרר לגמרי מהריח הנורא. נתפס שוב והושב בכח על כסא מול ספר שאמור היה להגיד לנאצי שעמד לידו, מי צועני, הומו או יהודי.

כשהסכין על עורפו של מוניו, אמר לו הספר בשקט. אני יודע שאתה יהודי ואני מאחל לך הצלחה. כשאתה יוצא ממני תפנה בדלת הימנית. היא זו שפונה לרחוב...

**

חודשים אחדים לאחר מכן כשנתפס ונשלח למחנה אחר, איחל לו ספר אחר הצלחה רבה ואמר לו לפנות ביציאה לדלת הימנית. בהחלטה של רגע, החליט מוניו להכנס לדלת השמאלית. וכך ניצלו חייו. מעבר לדלת הימנית האטומה ל"רעשים" ישב חייל גרמני עם אקדח ולפניו בור. תפקידו היה לחסל את כל מי שזוהה על יד הספר כצועני יהודי או הומו...

**

על ידי זיוף מסמכים מדויק להפליא, הצליח מוניו להגיע לגרמניה. גם שם פשיטות הפתע היו לשיגרה. הוא נשלח למחנה חדש לצורך עבודה וסלקציה... החרדה שמא מזלו הטוב, לא ישחק לו... קיננה בו.

באחד מימי הראשון, הצטרף מוניו אל הולכים לכנסיה, כדי להסתיר את יהדותו.
למזלו, צדה אוזנו של הכומר את שירתו, שנגינתה בלטינית נחשבה לייחודית.

הכומר ניגש אליו והתעניין מה מקור השירה והסגנון האריסטוקרטי המרשים. 

הוא ספר לו על אהבתו לכנסיה ומסירותו לכנסיה הסמוכה לביתו...

למזלו של מוניו, דרוש היה לכומר עוזר אישי. הוא שאל אותו  אם ייאות לקבל את התפקיד ולשמש פרח כמורה... וכך לימד הכומר את מוניו באופן מושלם את המנהגים המקומיים.

עם מותו המפתיע של הכומר, תפס מוניו את מקומו. כשהוא מחופש לכומר בשם  ז'בישק קופיובסקי, ערך מוניו שלי את החתונות, הלוויות, הסילווסטרים והחגים של הקהילה הנוצרית באחד המחוזות של גרמניה הנאצית.
**
אחותו של מוניו, רגינה, עבדה כמזכירה של מפקד נאצי בכיר.

חלופת המכתבים בין הכנסיה למשרדי הגיסטפו, בצרה את בטחונם האישי באותה תקופה חשוכה והסירה כל חשד לגבי יהדותם. 
** 
החרדה היתה חלק מחייו. כשהתרחץ, ליווה אותו הפחד, שמישהו יפתיע אותו במקלחות ויבחין שהוא נימול. כך, לפני שהלך להתרחץ, "הוריד את השלטר" כל פעם במקום אחר. ובעוד כל הנמצאים בכנסייה, היו עסוקים במרדף אחרי השובב האלמוני,  היה מוניו מסיים  להתרחץ, מתלבש ועוטה את הגלימה. עם הזמן הלך וגדל הפרס, שקבע מוניו למי שימצא את "השובב" שמהתל בכולם.
** 
אחרי המלחמה. מוניו החליף את שמו למשה. היתה לו אהבה ענקית, הדה. אך רגינה, אחותו הפולניה, אמרה לו את המשפט הכי אכזרי ופולני שאפשר :
"מוניו, אם אתה מתחתן לפניי, אני מתאבדת... בכך, סרסה כל מחשבה על חתונה.

שנים ארוכות, הוא לא העז להתחתן, מהאימה, שאכן תממש את איומה...

כשרגינה, התחתנה סוף סוף, בקש אבי לממש את אהבתו הגדולה, אך היה כבר מאוחר, הדה אהובתו היתה "תפוסה". גם לה היה משפט פולני-

"אתה באמת חושב שאני אחכה לך כל השנים... ?"  

אחרי מס' שנים, התחתן עם אימי. לזכותה ייאמר, שאפשרה לחברות של הדה ואבי להתקיים עד מותו.

**
כשהוריי טיילו בטיילת בת-א, באחד המוצ"שים של שנות ה-60, נתקלה בהם אשה, שהתבוננה באבי בעיניים קרועות. לפתע אחזה בידו ולא הרפתה, ממררת בבכי ובהתרגשות. היא זיהתה אותו, ככומר שהציל את חייה.
הנאצים, הביאו אותה לכנסייה בתור הסמכות שתקבע, אם היא נוצריה או יהודיה. אבי, המחופש לכומר, דרש בתקיפות מהחיילים שישאירו אותם לבד. כי מדובר בעניינים של חיים ומוות ורק הוא יודע, איזה שאלות לשאול. 
הוא זיהה מיד שהיא יהודיה והרגיע אותה. מנחה להיכן לנסוע ולמי לפנות, כדי שתעלה ארצה... לחיילים אמר בתקיפות לשחרר אותה מיד...

**

באותה שנה, נכנס איש מבוגר ולבוש בהידור, לסניף בנק המזרחי ברח' עמק יזרעאל  11 בת-א, כדי לפתוח חשבון עסקי. מנהל הסניף, חשב שהוא עומד להתעלף...
הכומר, שרק מס' שנים קודם לכן, בתקופת המלחמה, העביר קבוצת אנשים בשירה את הגבול בין גרמניה לפולין, החזיק בידו האחת צלב ענק, ובידו השניה את ידו של מנהל הסניף.

  ** 

כשאבי נפטר, אמרה הדה, שבעלה יצחק נפטר, שנה קודם לכן, לאימי, שהיא מרגישה שהתאלמנה פעם שניה...