פוסטים אחרונים
- בפלסטין ההיסטורית קם ערב רב של גוזלי אדמה - מגילת העצמאות לו הייתה נכתבת בידי השמאל של ימינו 17/2/13
- אחת ולתמיד: דרוש פיתרון לבעיה היהודית 15/2/13
- הספר שלי יוצא לאור 8/11/12
- רק תזכורת שיש את 28/4/12
- זרעי הפורענות של כושר הייצור העודף 22/6/11
- השפעה לעומת כח: מדוע אין לאינטלקטואלים את הכבוד שלנו (2) 18/6/11
- הוא חכם, הוא צודק והוא מוסרי, אז למה אין לו את הכבוד שלנו? על ירידת קרנו של האינטלקטואל (1) 17/6/11
- האישה הצעירה מהכרם (היא הקיץ) 19/5/11
- 1+1 7/5/11
- אני עושה ערב (ומצלמים אותו לדוקו של ערוץ 2) 28/4/11
- קילשון אחוז בידיו של מורפיאוס 17/4/11
- כעת חיה 26/3/11
- שני שירים חדשים 25/12/10
- האדם גדול מסך דפוסיו: הרהור על מדע ואנשים 25/10/10
- פינוק, עיוות ערכּי ואטימות: ארבעה קטעי דיעה שמאלניים ותגובה ציונית הולמת אחת 18/10/10
- דברים ששכנה גונחת עזרה לי לנסח, ועוד איזה עניין קטן 13/10/10
- "זכויות אדם זה קטע שמאלני" ועוד שקרים שמספרים לנו על דמוקרטיה 13/10/10
- מגלומניה אינפנטילית ומסוייטת: פרסומות הענק של הזמן שלנו 5/10/10
ארכיון
תהילה
באביב שישים ושש, באחד הרחובות האחוריים ביותר של חיפה של אותם ימים, עמד גבר צעיר והתגלח. כמו התקרה, דרכה דולף פנימה גשם בחורף, המראה סדוקה. הגבר הצעיר הוא בן יחיד לאמו המזדקנת שנעזבה בצעירותה על ידי אביו שאותו הוא בקושי מכיר. הוא לא עצוב: הוא גבר צעיר ורחב כתפיים ומלא חיים שבטוח שלא תמיד הוא יחיה ככה, בבית המעופש הזה, עם האמא המזדקנת והחרדה לו. אבל בינתיים זה בסדר. הוא לא צריך לדאוג לשום דבר.
מחוץ לדלת יושב ומחכה חבר שגר ברחוב קצת יותר מוצלח שיש לו אבא ואמא ואחיות. על הפער ביניהם אין מדברים אבל הוא יעבור כחוט השני לכל אורך השנים הארוכות של ההיכרות ביניהם, כמו הסנטימטר האחד של גובה לטובתו של החבר שיושב מחוץ לדלת ומחכה. עכשיו הוא מתחיל לאבד סבלנות, אבל הוא לא מרשה לעצמו לגלוש לכעס ממש: הוא מבין שאין טעם. הטקס לא ייגמר לפני שהוא ייגמר.
כשהוא מסיים להתגלח ולהתקלח, וזה תמיד לוקח שעה לפחות, הגבר הצעיר פותח את דלת המקלחת ומחייך אל החבר. אולי הוא מבקש מאמא שלו שתכין לאורח משהו לשתות. או שאולי הוא שם כל כך הרבה שכבר לא מתייחסים אליו כאל אורח. נשאר רק להסתרק.
יש לו רעמת שיער שופעת, לאיש הצעיר הזה, והוא מסרק אותה בתשומת לב ובדקדקנות של כוכב. זו רוח התקופה: לכוכבי הקולנוע יש בלוריות מופלאות ותסרוקת דומה לזו של ג'יימס דין או אלוויס פרסלי מעניקה לבעליה שמץ מההילה ההיא, או יותר משמץ, בחיפה של שנות השישים.
הרבה יותר שעות קולנוע צבר הגבר הצעיר משעות בית ספר: מסך הכסף בשיא תהילתו ולא נדיר למצוא כאלה שיש בהם אלף מקומות ויותר. במוצאי שבת התורים מתמשכים ברחובות הדר והילדים מתגנבים לכוכים בקולנוע כדי להישאר עוד הצגה ועוד אחת, גונגה דין, גבעת הזעם והנקם, חלף עם הרוח - הוא ראה הכל. הוא מכיר את כל השחקנים, זוכר את כל הסצינות. בלילות היו לו כל השחקניות.
אחרי שהטקס מסתיים הוא מתלבש והם יוצאים אל המסעדה הרומנית, שם יאכלו בשר עד שלא יוכלו לקום ממקומם. למי שגדל בתקופת צנע קשה להתייחס לאוכל בצורה רציונלית. אחר כך אולי יפגשו איזה שתי בנות.
הם עובדים רק כמה חודשים בשנה: בשאר השנה הם בים, במסעדת הבשרים של הרומני, בקולנוע, במרתונים של פוקר בסופי שבוע. הכל זול: ממשכורת של חודש אפשר לחיות שלושה. באביב שישים ושש הם בשיאה של התקופה הזאת: הקולנוע נהדר, הבשר משובח, הנשים משתחררות, בגין בא לנאום ברחובות וקהל אדיר מתאסף. אלוהים גדול.
הוא משחק מטקות הכי יפה בחוף השקט, ושוחה כמו דולפין. בחצר קטנה הוא זורק משקולת של חמישים קילו לאוויר ותופס אותה, שוב ושוב. הבנות אוהבות אותו, הוא לא אוהב אף אחת. הוא לא יכול להביא אף אחת לבית הזה.
בוקר אחד הוא קם והאמא המזדקנת שלו, שהייתה צעירה יפהפיה בזמנה, נותנת לו מכתב. זה מכתב שנשלח מחו"ל. מאמריקה. אמריקה? הוא פותח את המכתב באצבעות חסרות סבלנות. המכתב נקרא:
איש צעיר. שמי מיכאל שכטר. אני מפיק קולנוע ישראלי שחי בהוליווד כבר כמה שנים טובות. עבדתי עם כמה מהכוכבים הגדולים ביותר. בביקורי האחרון בישראל הזדמנתי לחיפה. בין שאר הבילויים שביליתי בעיר הלכתי לחוף הים, שם ראיתי בחור צעיר חסון ומרשים ביותר. ביררתי אצל כמה מהאנשים שאני מכיר בעיר ולבסוף גיליתי שמדובר בך. איש צעיר, אני רוצה שאתה תשחק בשבילי. לדעתי יכול להיות לך עתיד של כוכב. אם תסכים, אחרי שאסיים עם הסידורים הנחוצים כאן אשלח לך כרטיס טיסה ונוכל להתחיל לעבוד ביחד. חושבני שהוליווד תקבל אותך בחפץ לב. יש לך בדיוק המראה האקזוטי שמחפשים כעת. דומני שאנתוני קווין התגלה בדרך דומה.
בידידות
מיכאל שכטר
הוא גדל בקולנוע. הוא ראה הכל - את השחור לבן, את התרגום בצד הסרט שהיה בגליל נפרד ולפעמים המקרין היה מאבד את הסנכרון והיית מקבל תרגום של סצינה שעוד לא קרתה. את הטכניקולור ואת הסטריאו. את ג'ינה לולובריג'ידה ומיי ווסט, המפרי בוגרט וג'יימס סטיוארט, ברט לנקסטר וריטה הייוורת' וג'וני ווייסמילר - הוא מכיר את כולם. האם באמת? האם באמת? מרוב חרדת אושר הוא לא יודע את נפשו.
בערבו של אותו יום הוא נפגש עם החבר, כולו קורן ואוצר סוד. הוא לא מסכים לספר מה קרה. הוא יספר כשיוכל. שלושה ימים תמימים הוא מסרב לגלות במה מדובר. בסופו של דבר הוא נשבר ומספר. בידיים כמעט רועדות הוא מוציא את המכתב מכיס החולצה ומראה אותו לחבר. החבר קורא אותו בארשת פנים רצינית. אחר כך הוא פורץ בצחוק.
"זה אני שלחתי לך את המכתב, מהמכונת כתיבה של אחותי תקוה שלומדת פקידות".
הוא לא מאמין והחבר משכנע ונשבע והוא כועס ונעלב עד עמקי נשמתו ומסרב להאמין ומאשים את החבר בקנאה. בסופו של דבר הוא קם והולך הביתה - אל הבית המעופש והאמא המזדקנת, החרדה לו, חירש לבקשות הסליחה ולתחנונים של החבר.
אחרי איזה זמן הם משלימים, ואחרי עוד פרק זמן הוא כבר מסוגל להעמיד פני צוחק כשהסיפור עולה. הם חוזרים להיות כמו מקודם - הים, הסטייקים והצ'יפס במסעדה של הרומני, הקולנוע. והוא הרגיש מיוחד כשהחתיכה ההיא קרצה לו, רומזת שישחה אחריה לרפסודה בחוף השקט, וכשההולנדית היפהפיה ההיא בחרה להצטרף דווקא אליו בתור לקולנוע אמפי, וכשהביא בן אחרי בן אחרי בן, והחבר בת אחרי בת אחרי בת. אף פעם, אף פעם, לא הרגיש קרוב לשמיים כמו בשלושת הימים שהיה אצלו המכתב, לפני שסיפר עליו למישהו, שלושת ימי התהילה. |
תגובות (41)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
(:
מצד שני - -
נשמה נשמה נשמה נשמה
זה מה שאתה
(:
גם שרון אבני הגה סוף דומה [שמחייב את זה שהחבר הצליח להגיע למכתב/י ההמשך ולהעלים אותם]. מעניין.
יום אחד הוא יושב עם חבר שלו לשולחן צידי,
קלפי הפוקר על השולחן,
הכוסות שלהם כבר מולאו מספר פעמים.
שניהם עברו כבר מזמן את ה70.
לפתע חברו לופת את חזהו, ונושם נשימות מחרחרחות,
הוא נשמט מהכיסא אל הרצפה
עדיין ידיו על חזהו,
מישהו מתקשר לאמבולנס,
אבל ברור לכולם שאת נשמתו יחזיר כאן,
במקןם שבו בילה כל כך הרבה זמן מחייו.
הוא מסמן לחברו שיתקרב אליו,
ושם, מהרצפה, בנשימתו המחרחרת הוא אומר לו:
"המכתב, המכתב שלך?!
לא אני כתבתי אותו. הוא היה אמיתי כנראה.
אבל לא יכולתי לסבול שיהיה לך משהו יותר ממני
לא יכולתי לסבול את המחשבה שתעזוב אותי ואת החיים הפתטיים שלנו
ותיגע בחלום שלך.
סלח לי חבר"
הוא אומר, לוקח עוד נשימה אחרונה,
וראשו נשמט אחורה,
עיניו מביטות ריקות אל התקרה המתקפלת שמעל.
נותן לך להיות מה שיבוא לך, די ברור לי שאוהב את זה.
רק אם אתה נותן לי להיות גרטרוד סטיין.
נראה לי שהיה לה כיף לשבת שם בסלון של עצמה, להסתכל על כולם ולהגיד לעצמה מתחת לשפם "ורד הוא ורד הוא ורד, עזבו אותי באמאשלכם".
לא יודע. המשפט הזה של טשרניחובסקי נשמע נהדר אבל הוא אחד מאותם משפטים שככל שאתה מנסה לפרוט אותם למשמעויות קונקרטיות כך הם מאבדים מקסמם. באותה מידה האדם הוא תבנית נוף משפחתו, שכונת מגוריו וכו' וכו'. א מה, זה נשמע פחות סקסי מ"מולדתו".
וזה אלון, כפרה עלייך. תמיד היה (:
המלצתך נרשמה בקרב חובבי הספרות העברית [אני לא ביניהם, מה אני יעשה?]
אורן יקירי, מסכימה איתך לגמרי. לכן הדגש הוא על התבנית. התבנית היא נוף מולדתנו אבל התבנית משלחת ענפים ותולָדוֹת וזרועות וענפים ומשתרגת ומתפתלת וסופחת אליה דברים חדשים והשפעות חדשות עם השנים, ככל שאנחנו סופגים עוד ועוד בדרך. ולכן בסופו של דבר אנחנו לא דומים זה לזה :)
ועדיין,
כולנו גוש געגוע אחד גדול.
בדיוק לאחרונה קראתי את הספר של דן בניה-סרי, "אדם שב אל ביתו". הספר הזה הוא פנינה מכמירת-לב של נוסטלגיה אישית מרתקת שכל אחד, גם אם לא גדל בסוף שנות החמישים בשכונת הבוכרים בירושלים, יתענג עליה.
הרציונל שלך סדור היטב. חושב שלא נותרה לי ברירה אלא לייסד כאן חברה כזאת, או חוג כזה. רוצה לעזור?
יושב עליך בול, בגלל זה הצעתי לשלוח אותך לשם. תוריד כמה כוסיות עם המינגוויי, תחליף כמה הרהורים נוגים עם פיצג'ארלד, ותשחק כמה משחקים עם אנאיס נין, בכיף.
רק מה זה יעזור לנו, פה, אם אתה עוזב הכל והולך לבלות בצד הדקדנטי של המאה העשרים?
כבר למדנו לאהוב אותך, התמכרנו אליך, לא חבל??? (מה גם שבסוף זה נגמר כמו בגאטסבי הגדול, אם לא יותר גרוע)....
עזוב אותך, תישאר.
מה שעשית לי, עם התגובה הזאת שלך, זה כמעט מגונה. הריח הזה, באמת, של החול, המלח, התירס, בחום הגדול - - מה אפשר להגיד. הבנאדם כולו צמתים עצביים משתוקקים.
לפעמים חלומות מתגשמים.
הסיפור שלך מריח כמו צמר גפן מתוק ממכונת רוכלים בחוף הים בחיפה של שנות השישים המאוחרות. גם בתל אביב היו כאלה, ולידן גם עגלה מהבילה של תירס חם, או בייגלה עם חתיכות ניילון עטופות בזעתר.
בחיפה יש מסעדה רומנית נפלאה שם, בצומת, בתחנת הדלק. עם איקרה וחציל רומני ושיפודים שחבל על הזמן. אבל החלומות של אנתוני קווין שלך, של ג'יימס דין, של אלביס, אחח... החלומות האלה.
אהבתי את הריח של התקופה שעלה מהסיפור הזה. אני שוב מרגישה בת 5, בדרך לים, בכף ידו הבטוחה של אבא שלי.
אבל זו משימה שכולנו נכשלים בה, לא? הרי אנחנו החלומות שלנו שנמוגו כמעט יותר מכל דבר אחר, לא ככה?
[תודה על המובן מאליו, אבל בעיקר על התובנות].
בהחלט מצטער.
תגידי, האמת, פאריז, 1924, המינגוויי, סקוט פיצ'ג'רלד, אנאיס נין ואני - לא מתחבר לך? (:
חלומות שבורים עושים סיפורים נהדרים. תודה יעלי.
תודה עידנה ((:
תודה קונדיטורית על (:
אוי, ילד. מכירה כל כך את התחושה,
את הטעם, את ההחלטה שחייב להיות משהו,
משהו אחר מעבר לבתים הקטנים ולאנשים
הפשוטים שחיים בהם חיים צפויים מראש.
את ההחלטה והשבועה להיות אחר, לפרוץ
את המעגל החונק ולעשות משהו גדול. משהו ענק.
היום כבר יודעת שרגעי התקווה והתהילה הם נדירים.
וגם אם יש טעם חמצמץ של אכזבה,
תמיד כשמסתכלים אחורה, נדמה שזה אמיתי,
כמעט נמוש...
וחוצ- התגעגעתי..
ככה.
אני אמרתי לו שיכתוב לך את המכתב ,
משום שקרצתי לך ואתה - כלום.
כן, אני היא זו שקרצה לך.
עכשיו אתה מצטער?????????????????????????????
מירה
תמיד אני משננת לבני הגדול, אל תעשה מעיל מפרוות דב שעוד לא ניצוד (חס וחלילה, אני ממש נגד מעילי פרווה, זה פשוט ביטוי)
תראה לי בן אדם אחד בעולם שלא מפנטז על "מעיל הפרווה" כשאין לו מושג אפילו מאיפה ימצא דב. ככה זה, כולנו פנטזיונרים ולפעמים הפנטזיה שמה אותנו במקום פגיע. אבל אין כמו לפנטז, להגיע ולהגביה עוף עם החלומות. הכי מבאס, זה כשחברים, או אנשים סתם מפרקים את הפנטזיה לחלקים, פורטים אותה לפרטים, לוחצים על היבלות הכי כואבות.
הרבה פעמים אנשים חושבים, אם לא נספר זה לא יגמר, וברגע שמספרים.. חלום, שמורכב מתמונות רעיונות וזיקוקים, פשוט נמוג, אח"כ כבר לא מעזים לחלום אותו.
(מה אכתוב, שכתבת יפה? הרי זה כבר מובן מאליו, כתבן בלתי נלאה שכמותך..)
אז מה דעתך על שנות העשרים?
היה שמח, היה אמנותי, הנשים היו יפות, הגברים עשירים, והספרות ניערה מעצמה אבק ויצאה לספרינט.
נכון שבסוף זה נגמר בבכי, אבל ממילא תמיד זה נגמר בבכי לא?
יש מישהו שעובד איתי שיש לו את התסרוקת הזאת (וזה נראה נפלא), אז אותו מיד דמיינתי, אותו ראיתי, את הרגישות בפנים, את הסיבובים והקולנוע. כמה כואב לדעת שיש חלום שכמעט, אבל כמעט שם ובסוף זה לא קורה, ולא בגללך.
כרגיל, אתה נפלא.
וואו!
אלון עתה ענק!
(ואני אפילו לא פגשתי אותך..)
שלושה ימים של תהילה?
היום יש רק 15 דקות,
אז יצא לו טוב.
וגם לך :)
אולי זה בגלל שעוברים עלי בעצמי כמה ימים של באסה, שהצליח לי ככה [(:]
מאוד מעריך את ההערכה שלך, מקוה שאת יודעת.
אני מקווה שאתה כבר יודע שיש לי חיבה מיוחדת לחיפאים. וזה יופי של סוף, זה שהגית. שאפו.
הסיפור מצוין, זרק אותי לצומת וולקן מבחינת תקופה (תחילת שנות השבעים בחיפה.)
אני הרשיתי לעצמי לדמיין שהמכתב הוא בכל זאת אמיתי, והחבר פשוט לא
רצה לאבד חבר טוב לכן שיקר. היום הוא היה צריך להיות אנתוני קווין הישראלי :)
תודה רחלי - הגבת להקסים.
[אני קצת אאוטסיידר ב2009 אז אני מרשה לעצמי לחשוב שאולי בתקופות אחרות הייתי מרגיש בבית].
אלון זה סיפור נהדר
מה שמדהים שלא חיית בתקופה ההיא והצלחת להמחיש בצורה יוצאת מין הכלל את אווירת הימים ההם
נהניתי מאוד
ככה יצא - - תודה ענברי.
הכל נרשם, ניניה.
מה שנכון.
גם התהילה לפעמים שותקת. תודה ליאוש.מזל שהוא שמר את זה רק שלושה ימים
יותר מזה הוא היה נפגע עוד יותר...
יפה לך הסיפורים... (-:
עוד וואו אחד לרשימה.
באמת.
... תהילה תמיד ידעה לשתוק.
כתבת מעולה. כרגיל.