בגוף ראשון
ברבות הימים,ברוות הימים, שיהיו הימים רוויים במים חיים.
אוהבת לשתף, מעוניינת בדיאלוג, נהנית להגיב לאחרים וגם לקבל תגובות.
אז אתם מוזמנים. מאוד.
© כל הזכויות לתכנים המופיעים בבלוג, שמורות למרוה.
פוסטים פופולאריים
-
מסדר האחווה
14/10/09 | 1379 צפיות
-
שבת תל אביבית
20/11/09 | 1210 צפיות
-
מגירות
21/6/10 | 2663 צפיות
-
ארבע שנים
15/5/10 | 1599 צפיות
-
ילדת זאב, ילדת זהב
31/12/08 | 1503 צפיות
-
שיחות נפש
19/8/09 | 1596 צפיות
במקום קדיש, שלוש שנים.
את השיר הזה הייתי שרה לך בטלפון בקולי קולות ורוקדת עם השפופרת, גם כשהיית כבר בבית האבות, אבל עדיין יכולת להגיב ולהינות מהשיר האהוב עלייך, מתקופת הטרום ה – ל-לו -יה של יורם ארבל. היו שירים וזמרים אחרים שאהבת, אריק, חוה, נורית גלרון, אבל איכשהו השיר הזה, על הגרוב הנהדר שלו, מצא חן בעינייך, ובעיניי, במיוחד.לפעמים היית מצטרפת אלי, צוחקת ושרה ומשבשת את המילים כפי שרק את הפלאת לעשות. עברית לא הייתה שפת אימך, וגם לא שפת אימי.ואולי משום כך פספסתי אותך כל כך הרבה שנים. אני, שמחוברת כל כך לשפה, (את האהבה הזו קיבלתי מאבא), לא התחברתי אלייך. ובכלל היית שונה ממני. או לפחות כך היה נדמה לי אז. והיו סיבות נוספות, שלא זה המקום להזכיר אותן. אבל ברגע אחד מבורך של תובנה, בערך בגיל עשרים, כשהחלטתי שאני מתחילה לדבר איתך בשפתך, פרסית, אחת ההחלטות החשובות והמתגמלות בחיי, נפתח השער. לא רק אלייך, אלא גם לתרבות הפרסית שלמדתי להכיר ולאהוב: שירים, מוזיקה, פתגמי,. ציורים. וכבר היינו פחות שונות. למדתי להכיר אותך טוב יותר, ולאהוב אותך באמת, לראשונה בחיי. על מי ומה שאת.על ההומור, הכאב, השמחה, התופת, הממזריות, האוכל הנפלא שהכנת והיה כדבש לפי (ונועה, שגם היא אהבה אותו מאוד קראה לו שחרזדות), ההחמצות, ההישרדות, והמסירות. בעיקר המסירות.אחרי ניתוח שעברתי, כשחצית כבר את גיל 70, עלית לביתי בקומה השלישית עמוסת מצרכים, נשיקות ואוכל, וזו רק דוגמא אחת מיני רבות. ולא, לא היה ממש היפוך תפקידים בינינו, כי דאגתי לך כבר כילדה. מאז שאני זוכרת את עצמי דאגתי לך, וחייתי בסרט שנקרא להציל את אימא. לפעמים הצלחתי, לפעמים לא, אבל עד הסוף הייתי עסוקה בניסיונות הללו. וכבר שלוש שנים שלא. עכשיו עסוקה בלהציל את עצמי, ובמקום לשרוד, לומדת לחיות מלוא הריאות. קוראת, כותבת, נותנת לעצמי לנשום.
ממי, היית שמחה בי היום, בחיי כפי שהם? מחלק ודאי, מחלק אחר פחות. והעצב שלך היה מחלחל לתוכי ,מעורר את שלי ופוצע. היו גם רגעים אחרים בינינו, שאני מעדיפה לשכוח, אבל גם הם היו. כעס, אשמה, האשמה, ועוד מנעד רגשי שלם ולא פשוט. אבל ברבות השנים האהבה הכריעה את הכף, ובהפרש ניכר. היום את אינך וישנך. מגיחה בחלומות, חלקם משמחים, חלקם כואבים, נשארת בחיוך שלי, ברעמת השיער שלי, בשמחת החיים הבסיסית והפשוטה, ברווח בין השיניים, ביכולת להינות, במילים המשובשות שלך שאני משתמשת בהן עדיין ומחייכות אותי, בבני המשפחה שנושאים חלקים ממך. בשירים שלי, במי שאני היום. לא הייתי אני בלעדייך, ללא אהבתך ומסירותך.
ביום השנה הראשון ללכתך, עומדת מול קהל וקוראת הפטרה, ילדת בת - מצווה מאוחרת. מטעימה את המקרא לכבודך. מגשימה אולי חלום שלך. את, שלא ידעת קרוא וכתוב, וכמה כאב לך הפצע הזה.קראתי, דמעתי ושרתי לפני הקהל בשמך, לכבודך. מודה לאל על הרגעים הללו, על הזכות לשיר ולהתפלל כשאת לנגד עיני נפשי. אולי היית מעט מתרעמת על המעמד הזה. המסורת הייתה חשובה לך, ואישה שעולה לתורה היה אולי עניין לא קל לעיכול עבורך, אבל מאמינה שהיית גאה בי למרות זאת. ואולי דווקא בגלל זה. כי אני מעזה לערער על מוסכמות שאת קיבלת כמחייבות, ומוצאת את הדרך שלי להישאר מחוברת למסורת באהבה גדולה אבל לפי הבנתי, ללא תלות ברשות חיצונית שמכתיבה לי את הדרך.וכך גם בנושאים אחרים.
איבדתי אותך לשיעורין, בכל פעם חלק אחר, ומזמן הלכת לי לאיבוד.לרופאים, לתרופות, לשיטיון, להזיות, לכאבים. בדרך לבית החולים, כשהודיעו שאגיע דחוף, כבר ידעתי, אבל כשאחי שהגיע עשר דקות לפני טילפן ואמר שאת כבר אינך, השתוללתי וצרחתי במכונית. קוננתי. ידעתי, אבל רציתי עוד דקה להיפרד ממך, למרות שיומיים קודם, כשהיית כבר מחוסרת הכרה, נפרדתי ממך באהבה ובדמעות שליש. אבל לא ויתרתי. ראיתי אותך מתה. המתה הראשונה בחיי שראיתי. נישקתי וליטפתי אותך. נראית אחרת. נשארה המעטפת. את כבר לא היית בה. המוות אסף אותך. שחררתי אותך לדרכך, בפעם האחרונה, אבל הכאב של הידיעה הודאית והסופית, הכי סופית שיש, קרע איבר בתוכי. לא לשווא יש את טקס קריעת החולצה בלוויה. חלק ממני נקרע מעלי.חלק ממני מת באותו רגע, וחלק אחר נולד. והנה אני כותבת לך ועלייך לפני קהל זר, אנשים שלא הכירו אותך ומכירים אותי מעט, אבל שמחה שיש בכוחי להקים לך זכר, גם כאן.ממי שלי, אהבתי אותך, אוהבת ושולחת לך את ברכתי, היי באשר תהיי, מקווה שניפגש שוב בסיפור אחר, שמח ורב חסד יותר. יום השנה השלישי. יתגדל ויתקדש שמיה רבא. לעילוי נשמתך, ננה ג'ון. |
תגובות אחרונות
-
לבנון ארז
בתגובה על תינוקות של קיפודים
-
תמר קפואנו
בתגובה על מגירות
-
יוסידריקס
בתגובה על עומר פרוק טקבילק, אהוב ליבי
-
א ח א ב
בתגובה על גלוי ונעלם.
-
למדנית
בתגובה על ניקוד מלא
-
למדנית
בתגובה על היום יומולדת
תגובות (51)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה נשמה.
שמחה שבאת עם המילים המתנגנות שלך...
נשיקות הכי בעולם.
שמחה שאמרת לי היום על הפוסט הזה.
מאוד יפה ומרגש.
כשקראתי אותו הרגשתי כאילו כתבת יצירת נגינה על נבל - כל חלק פורט על רגש אחר: אהבה, כאב, שמחה, פרידה.
ואז השקט שאחרי.
פשוט מקסים!
אני רוצה לומר שוב תודה גדולה לכל המככבים, המגיבים, וגם למי שבחר להגיב במייל הפרטי.
לא היה לי פשוט לכתוב את הפוסט הזה, ושמחה שהשתתפתם בו.
ריגשתם אותי מאוד, ואני מודה לכל אחד מכם שאיפשר לי להשאיר זיכרון לאימי ולספר גם על עצמי באופן
כן וחשוף, ובעיקר לאלו שחלקו איתי סיפורם האישי. היו ברוכים.
עכשיו אנחנו קצת מכירים...
נעים מאוד, שלמה, ותודה מקרב לב על הביקור והתגובה החמה.
איננו מכירים .
הוקסמתי מכתיבתך ומעוצמת הרוח שבך .
שלמה
תודה פנינה.
ממש כפי שתיארת . הגוף אוזל.
מרגש מאוד.הייתי במקום הזה ,כשבאתי לזהות את אימי[על פי הנהלים]
ראיתי בעיני את הנשמה עוזבת או את הגוף אוזל.ממש מתחברת למה שכתבת.
זה אולי הדבר הכי קשה לכתוב ועשית זאת עם המון רגש וכבוד.
הרשיתי, עידית, ואפילו ביקשתי. ומאוד שמחה על השיתוף שלך.
והיה שווה ולו בשל הפרוצות לארוחת הבוקר :) אימא שלי קראה למונית או-מונית, כמו או- טובוס. הגיוני, לא?
ובליל השפות ששימש אתכם בבית נפלא אף הוא, למרות שאשמח להסבר איך האנגלית מתיישבת עם הערבית והעירקית ...
נהדרות השעות שאתן עושות בצוותא עם הסיפורים של אבא, ובכלל.
ניצרי אותן. אני גם הקלטתי את אימא בטייפ, שרה שיר קצר בפרסית ומספרת קצת על עצמה. זו מתנה.
מבינה את הפחד הזה.הוא באמת לא עוזב.
גם לאמא שלך ושל תמי קוראים ממי, ועכשיו אני מבינה מעט יותר למה, ומברכת אתכן ואותה באריכות ימים ושמחה.
תודה גדולה עידית. שמחה בך.
הרשית לי...
ואני - אין דבר שאני רוצה יותר מאשר להגיד דברים על אימאשלי.
שקוראים לה ממי. (כשהייתי קטנה התביישתי קצת להביא חברות הביתה, כי לא הייתה לי סתם אימא, לי הייתה ממי, וזה נשמע תמיד שונה ומוזר. כשנולדו הילדים שלי הם קראו לה באופן טבעי ממי, והנכדונת הקטנה שלי תכף לומדת להושיט ידיים אליה כשהיא קוראת לה: מי יבוא אל ממי?)
עברית אינה שפת האם של ממי שלי גם. בתקופה האחרונה אנחנו מתרגמות ביחד סיפורים שכתב אבאשלי ז"ל (בלקסיקון המשפחתי שלנו קוראים לו דדי) מערבית לעברית. זה הולך כך: היא קוראת בערבית, אני צ'יק צ'ק דולה את המלים שאני מזהה, ואז היא מתרגמת לתערובת מדהימה של אנגלית-עברית-ערבית-עיראקית-אנגלית-עברית. ואיכשהו זה עובד. אחר כך אני יושבת בשקט עם עצמי ועושה סדר, ומיישרת משפטים לעברית-נטו. השעות האלה, בצוותא, עם הטקסטים שלו והשפה שלה - נפלאות.
.
המון הפנינים שלה משובצות בגנטיקה המשפחתית שלנו (תמי תאשר...) למשל הס' והצ' שתמיד מתערבבות לה בצורה הכי מושלמת שאפשר: "כמה פרוצות את רוצה לארוחת בוקר?" או: "תסדרי את המיטה, תיישרי את המשאיות..."
.
מיום שאני זוכרת את עצמי אני חרדה לה. חרדה לרגע שהיא לא תהיה יותר.
אני חושבת שכולנו גדלים עם פחד שיום אחד נישאר לבד, וגם כשאנחנו כבר ממש גדולים, הורים ואפילו סבים (סבתות! אפילו אני כבר...) הפחד הזה לא עוזב אותנו.
כשקראתי איך ליטפת אותה... איך היית אתה אחרי.... דמעתי. אמרתי לך, גם לאימאשלי קוראים ממי.
אמן.
תודה ערני מתוק,
אתה מכיר את זה בעצמך, עם סבך ודודך ז''ל, וכמה הם נטועים בליבך.
שולחת לך חיבוק גדול, ואהבה.
מרוה,
קראתי והצטמררתי כולי.
"נשארת בחיוך שלי, ברעמת השיער שלי, בשמחת החיים הבסיסית והפשוטה... במילים שלך שאני משתמשת בהן עדיין ומחייכות אותי, בבני המשפחה שנושאים חלקים ממך. בשירים שלי, במי שאני היום. לא הייתי אני בלעדייך, ללא אהבתך ומסירותך"
איזו עוצמה של אהבה... אהבה שתשאר לעד!
נגעת. ריגשת.
יהי זכרה של אמא ברוך.
תודה גם לך אסתי על הביקור המפתיע והמשמח.
ברוכה הבאה.
תודה.
תודה, קלייר.
השורשים הללו מזינים אותי, וחיוניים לצמיחתי.
ועמודי התווך שהזכרת מזכירים לי את עמודי התווך של בית המקדש, בועז ויכין,
והם אכן תומכים בי ביציבותם ועוצמתם.
ונזכרתי גם בפוסט שכתבת לפני פסח, ובאימך שהצטיירה לי מתוך המילים שלך, ועוררה בי חיבה עמוקה.
האמת היא שאימי הלכה ממני זמן רב לפני מותה, כל פעם קצת, כך שבמותה
היייתי למודת פרידות, וחלק ממני רצה שתלך ואשתחרר מהכאב שלה ושלי.
אבל למרות זאת, הפרידה עדיין קשה, ונותר געגוע.
היום כבר קל יותר, תודה לאל, זכר הכאב התפוגג קמעה, ונותרו בעיקר זכרונות
שמחים.
תודה מקרב לב, ד. על המילים המרגשות והאישיות שלך, וחיבוק גדול.
"שחררתי אותך לדרכך"
מרוה יקרה כל כך,
כתבת כל כך מרגש
כל כך נוגע ללב,
מחניק בגרון, מרגיש את הכאב.
כל הכבוד לך שהצלחת לשחרר את ממי שלך.
אני איבדתי את אבא שלי לפני שנתיים וחצי
ועד היום לא יודעת איך לשחרר אותו,
מרגישה רגשות אשם על כך.
זה אגואיסטי מצדי.
את יכולה להיות באמת גאה בעצמך
על הדרך שעשית כשממי שלך הייתה
וגם לאחר שהלכה לדרכה.
חיבוק ענק מהלב
ד.
מרגש, מרוה.
יש לך את יכולת נפלאה לגעת בשורשים או בעמודי התווך שמעצבים אתוך.
אני עם פסואה ועם מרלי גם יחד,
תודה יורם, ובהצלחה עם הספר החדש של פסואה.
אגב שפות, פורטוגזית היא השפה היפה ביותר בעיניי...
טוב נו, חוץ מעברית:)
מרגש מאוד. השפה היא מולדת. פסואה אמר: "מולדתי היא השפה הפורטוגלית".
ואני עם בוב מרלי:
My home is in my head
תודה, ארמנד.
תמיד שמחה לראות התמונה נהדרת ההוד הזו, אבל לא הבנתי אם יש לה קשר לפוסט שלי...
אשמח להסבר, אם יש.
וגם את כרגיל צודקת, רוחונת,
תודה מתוקונת, וחיזבוקים למכביר, עד כוס הצ'אי הבאה...
תודה, דודו.
זה עוזר.
תודה גם לך, רויטל ג'ונם,
חיבוק גדול...
סמדרונת שלי,
קוראת ומרגישה אותך, ושמחה בך שמחה גדולה.
על שאת מרגישה ולא מזייפת, אצלך ואצל אחרים, על הייחוד שבך, והקירבה שעולה ממילותייך.
תודה יקירה.
טליה, משנה את סדר התגובות רק כדי לומר לך:
שברת את המסך. הגעת עד אלי.
את כאן, לידי, מיישירה אלי מבט, רואה אותי,ומחבקת אותי כמו שרק את יודעת.
ואחרי שלא נותרו לך מילים, מסתבר שנשארו לך יפות עוד יותר.
את יודעת, לפני כל פוסט שלי מתהפכת לי הבטן.
ואחרי שכבר פירסמתי, אני מייד רוצה למחוק. מרגישה חשופה, אישית מדי, אולי מעיקה.
ואז מגיעות התגובות, שלשמחתי הן תמיד נפלאות וחמות, ועוטפות את עירומי הזמני, ואני חוזרת בי מהרצון למחוק.
אבל במיוחד התגובה שלך גורמת לי לתחושה שהיה שווה לחוות את חיבוטי הבטן המתהפכת הזו, רק כדי לזכות בחסד שלה.
תודה על עינך החדה, ליבך החכם, וכתפך האיתנה.
היי ברוכה.
מרוונת
את, כרגיל, חודרת ללב הכי עמוק שאפשר, בזרמים הקטנים והגדולים שנשלחים מהכתוב. הדור הזה, שעלה ארצה עם כלום, שהיה צריך להתחיל הכל מאפס. בלי שפה, עם תרבות שונה וסט אחר של "מה מותר ומה אסור" , הוא הוא מגש הכסף האמיתי שעליו נבנתה מדינת ישראל. הם אלה שהקריבו את כל כולם כדי שיגדל פה דור כמוך וכמו עוד רבים ונפלאים - כזה דור לתפארת מדינת ישראל. כל הערכתי והערצתי נתונה להם
מחבק ומחזק
דודו
כשהייתי קטנה חשבתי שאם ישברו את הטלוויזיה האנשים שבתוכה יצאו.
אם היה איזה קטע קצת מפחיד, הייתי מתרחקת מהמסך, שלא חלילה יקרה משהו.
בינתיים כבר למדתי שזה לא ככה. אבל יש את הרגעים האלו. רגעים שהייתי רוצה שדווקא זה יהיה ככה בדיוק.
אני קוראת מילים. חדות כמו תער. מדוייקות כמו עוד אומנות לחימה. נוגעות כמו רוח. שוברות ובונות. יפות ועצובות.
אני קוראת מילים ורוצה לשבור את המסך.
להגיע עד אלייך. להביט בעיניים שלך. לראות אותך. לחבק אותך. לומר לך שאחרי המילים שלך,
אין עוד מילים לומר.
ג'ונם תודה.
מיכלי, גם אני לא יודעת איך. אני פשוט שם, וזה מה שקורה לי בדרך.
לומדים תוך כדי תנועה, כנראה, ואף פעם זה לא קל.
תודה שאת וליבך איתי, ושאת חברה. זה יקר לליבי.
מרוונת,
קוראת ודומעת ...
איזו כתיבה רגישה, עמוקה, אותנטית, קרובה...
(אמרתי לך כבר שיש משהו מיוחד במילותייך, בחיבור הזה שאת עושה... נו, נעתקו המילים...)
תודה טרמילר, חבר חדש, על המילים הנוגעות ומרגשות שלך.
שא ברכה.
תודה עודדי יקיר,
החיבוק שלך הגיע בשלום עד לכרך הגדול, והוא עוטף אותי בחום רב.
שולחת חיבוק חזרה שיגיע עד ערבות הצפון וסנאיו...
תודה שרוני,
יודעת כמה מוכר גם לך הסיפור, וכואב,
ומחבקת מאוד גם אותך, הכי הכי בעולם...
תודה גיא שאיפשרת לי לחלוק לאימא כבוד, ולשתף במקום אישי כל כך.
הלב שלך כנראה פתוח, אם הוא נותן למילים שלי להיכנס.
תודה ניפי על שמצאת מילים ואויר, להעביר אהבה.
עצוב ומרגש.
לא יודעת עדיין להתמודד עם פרידות ובוודאי שלא עם יתמות.
ליבי איתך ואני כל הזמן לומדת עוד ועוד ממך. תודה...
לא פלא שכתב יפיפה. השיחה מלב אוהב עם אלה שאינם
קורעת נימים ממש ומרגשת עד דמעות. אשריך שהגעת
להכרה במציאות כפי שהיא וידעת לומר טעיתי, סליחה.
גרמת תקווה לרבים שטרם שמעו את יקירהם מגלים את נפשם.
תודה
יקירה ואהובה
כמה מוכר הסיפור שלך
וכמה כואב לי לקרוא אותו .
מחבקת אותך חזק חזק אל ליבי
ושולחת לךהמון אהבה
באמת שאין מילים
רק צמרמורת בלתי נשלטת
והרבה אויר ננשף...
עוצמת הרגש שלך
עברה גם עברה בקלילות
דרך המסר ישר ללב
...
אהובתי זהובת השיער, מבינה שהיה קשה לך מול אביך, ממה שכתבת והספקתי ללמוד.
עם אימי הקשר היה רווי מגע, חיבוקים, נשיקות וליבובים, כך שהיה לי מאוד טבעי לעשות זאת גם במותה.
שמחה שהכרת קצת את אימי דרך הרשימה שלי, נדמה לי שהיית אוהבת אותה, והיא אותך.
ואוהבת אותך גם עם גבות מורמות :)
כן, פתחו של ל''ג בעומר, אימא נפטרה כמה שעות לפני רבי שמעון בר יוחאי שאותו אהבה מאוד, אז מקווה שהוא שומר עליה עכשיו.
תודה על כל החום, האור, הטוב והאהבה שאת משפיעה עלי. שולחת לך גם.
. נשיקות לך ולעדר הצוהל והמתוק במיוחד...
את זוכרת איריס שלפני שני פוסטים שלי הבטחתי לך שכשתבחרי לבכות, אני אהיה שם?
אז הנה אני. מחבקת אותך. ובוכה קצת גם.
מאחלת לך להינות עוד שנים ארוכות מאימך, ושהמקום המפחיד הזה יחכה לכן עוד זמן רב...
תודה איריס, וחיבוק גדול ועוטף ממני. מתי שרק תרצי.
תודה גדולה לך מדונה יקירה,
גם אני בכיתי כשכתבתי, אבל עכשיו קל יותר הלחץ על העיין השטופה...
ממה שיצא לי להכיר, אימא שלך ושל תמי באמת ממי.
וגם הסבתא של הנכד של תמי, והדודה גם.
יקרה ואהובה,
קודם כל דקה דומיה.
כל כך מרגש הכתוב ועשיר ומלא,
מחייה במשהו את האם שהיתה ואבדה,
את המורכבות שלה ואת עומק היחסים בינכן.
צימרר אותי במיוחד הדרך שבה נפרדת ממנה
בנשיקות וחיבוקים, במגע, כשכבר היתה מתה.
זוכרת שבמעמד דומה מול אבי לא הייתי מסוגלת,
פשוט לא.
עכשיו שהבאת אותה אני מבינה גם יותר לעומק את החיבור העמוק שלך למסורת,
עמוק ולא מובן מאליו.
אני, שמסתייגת ממנהגים מסורתיים,
שהרמתי לא אחת גבה על חיבתך הרבה לחגים ומועדים
מבינה עכשיו קצת יותר.
והנה אנחנו בפתחו של ל"ג בעומר,
ובערב יבערו המדורות,
רוצה לאחל לך הרבה אור וחום וטוב
המון אהבה וחום ממני
וגם מהשבט הצוהל לייד המדורה.
את לא יודעת מה עשית לי בפוסט הזה, מרוה, אני רוצה לכתוב: שאי ברכה, אבל זה הרבה יותר עמוק וכואב מזה.
לקחת אותי למקום הכי מפחיד עלי אדמות, אני מעריצה אותך על היכולות האלה, על ההכרה בה עוד בחייה, על היכולת
להיות בלעדיה. בכיתי. זה אמיתי.
מרווה יקרה,קראתי ובכיתי...
ריגשת אותי מאוד.
גמאני.
גמאני קוראת לאימאשלי ממי.