את השיר הזה הייתי שרה לך בטלפון בקולי קולות ורוקדת עם השפופרת, גם כשהיית כבר בבית האבות, אבל עדיין יכולת להגיב ולהינות מהשיר האהוב עלייך, מתקופת הטרום ה – ל-לו -יה של יורם ארבל. היו שירים וזמרים אחרים שאהבת, אריק, חוה, נורית גלרון, אבל איכשהו השיר הזה, על הגרוב הנהדר שלו, מצא חן בעינייך, ובעיניי, במיוחד.לפעמים היית מצטרפת אלי, צוחקת ושרה ומשבשת את המילים כפי שרק את הפלאת לעשות. עברית לא הייתה שפת אימך, וגם לא שפת אימי.ואולי משום כך פספסתי אותך כל כך הרבה שנים. אני, שמחוברת כל כך לשפה, (את האהבה הזו קיבלתי מאבא), לא התחברתי אלייך. ובכלל היית שונה ממני. או לפחות כך היה נדמה לי אז. והיו סיבות נוספות, שלא זה המקום להזכיר אותן. אבל ברגע אחד מבורך של תובנה, בערך בגיל עשרים, כשהחלטתי שאני מתחילה לדבר איתך בשפתך, פרסית, אחת ההחלטות החשובות והמתגמלות בחיי, נפתח השער. לא רק אלייך, אלא גם לתרבות הפרסית שלמדתי להכיר ולאהוב: שירים, מוזיקה, פתגמי,. ציורים. וכבר היינו פחות שונות. למדתי להכיר אותך טוב יותר, ולאהוב אותך באמת, לראשונה בחיי. על מי ומה שאת.על ההומור, הכאב, השמחה, התופת, הממזריות, האוכל הנפלא שהכנת והיה כדבש לפי (ונועה, שגם היא אהבה אותו מאוד קראה לו שחרזדות), ההחמצות, ההישרדות, והמסירות. בעיקר המסירות.אחרי ניתוח שעברתי, כשחצית כבר את גיל 70, עלית לביתי בקומה השלישית עמוסת מצרכים, נשיקות ואוכל, וזו רק דוגמא אחת מיני רבות. ולא, לא היה ממש היפוך תפקידים בינינו, כי דאגתי לך כבר כילדה. מאז שאני זוכרת את עצמי דאגתי לך, וחייתי בסרט שנקרא להציל את אימא. לפעמים הצלחתי, לפעמים לא, אבל עד הסוף הייתי עסוקה בניסיונות הללו. וכבר שלוש שנים שלא. עכשיו עסוקה בלהציל את עצמי, ובמקום לשרוד, לומדת לחיות מלוא הריאות. קוראת, כותבת, נותנת לעצמי לנשום.
ממי, היית שמחה בי היום, בחיי כפי שהם? מחלק ודאי, מחלק אחר פחות. והעצב שלך היה מחלחל לתוכי ,מעורר את שלי ופוצע. היו גם רגעים אחרים בינינו, שאני מעדיפה לשכוח, אבל גם הם היו. כעס, אשמה, האשמה, ועוד מנעד רגשי שלם ולא פשוט. אבל ברבות השנים האהבה הכריעה את הכף, ובהפרש ניכר. היום את אינך וישנך. מגיחה בחלומות, חלקם משמחים, חלקם כואבים, נשארת בחיוך שלי, ברעמת השיער שלי, בשמחת החיים הבסיסית והפשוטה, ברווח בין השיניים, ביכולת להינות, במילים המשובשות שלך שאני משתמשת בהן עדיין ומחייכות אותי, בבני המשפחה שנושאים חלקים ממך. בשירים שלי, במי שאני היום. לא הייתי אני בלעדייך, ללא אהבתך ומסירותך.
ביום השנה הראשון ללכתך, עומדת מול קהל וקוראת הפטרה, ילדת בת - מצווה מאוחרת. מטעימה את המקרא לכבודך. מגשימה אולי חלום שלך. את, שלא ידעת קרוא וכתוב, וכמה כאב לך הפצע הזה.קראתי, דמעתי ושרתי לפני הקהל בשמך, לכבודך. מודה לאל על הרגעים הללו, על הזכות לשיר ולהתפלל כשאת לנגד עיני נפשי. אולי היית מעט מתרעמת על המעמד הזה. המסורת הייתה חשובה לך, ואישה שעולה לתורה היה אולי עניין לא קל לעיכול עבורך, אבל מאמינה שהיית גאה בי למרות זאת. ואולי דווקא בגלל זה. כי אני מעזה לערער על מוסכמות שאת קיבלת כמחייבות, ומוצאת את הדרך שלי להישאר מחוברת למסורת באהבה גדולה אבל לפי הבנתי, ללא תלות ברשות חיצונית שמכתיבה לי את הדרך.וכך גם בנושאים אחרים.
איבדתי אותך לשיעורין, בכל פעם חלק אחר, ומזמן הלכת לי לאיבוד.לרופאים, לתרופות, לשיטיון, להזיות, לכאבים. בדרך לבית החולים, כשהודיעו שאגיע דחוף, כבר ידעתי, אבל כשאחי שהגיע עשר דקות לפני טילפן ואמר שאת כבר אינך, השתוללתי וצרחתי במכונית. קוננתי. ידעתי, אבל רציתי עוד דקה להיפרד ממך, למרות שיומיים קודם, כשהיית כבר מחוסרת הכרה, נפרדתי ממך באהבה ובדמעות שליש. אבל לא ויתרתי. ראיתי אותך מתה. המתה הראשונה בחיי שראיתי. נישקתי וליטפתי אותך. נראית אחרת. נשארה המעטפת. את כבר לא היית בה. המוות אסף אותך. שחררתי אותך לדרכך, בפעם האחרונה, אבל הכאב של הידיעה הודאית והסופית, הכי סופית שיש, קרע איבר בתוכי. לא לשווא יש את טקס קריעת החולצה בלוויה. חלק ממני נקרע מעלי.חלק ממני מת באותו רגע, וחלק אחר נולד. והנה אני כותבת לך ועלייך לפני קהל זר, אנשים שלא הכירו אותך ומכירים אותי מעט, אבל שמחה שיש בכוחי להקים לך זכר, גם כאן.ממי שלי, אהבתי אותך, אוהבת ושולחת לך את ברכתי, היי באשר תהיי, מקווה שניפגש שוב בסיפור אחר, שמח ורב חסד יותר. יום השנה השלישי. יתגדל ויתקדש שמיה רבא. לעילוי נשמתך, ננה ג'ון. |