חלומות צריך להגשים

לפני המון שנים, משהו כמו 40, הייתי ילד קטן, שהלך לגן.

היה זה גן חובה, גן זהבה - ששכן בסמוך לרחוב יחזקאל שבירושלים.

בסמיכות לגן שכן מוסך של אופנועים - מוסך ונטורה.

ואני שאהבתי כל דבר שזז עם גלגלים ומנוע, עד שמתחת למיטתי היו לי גלגל של

ווספה, גלגל של מכונית ואף גלגל של טרקטור, הייתי מגיע כל בקר לגן, תולה את

התיק במקום (פעולה שלימים נתקראה "דופק כרטיס") וחומק בקלילות למוסך של ונטורה,

שם הייתי יושב בצד ומסתכל בשקיקה בחלקים השונים שפורקו והורכבו,

מריח לרוויה את ריח השמן המעורב בדלק, ומתפעל מהזיעה שבצבצה

בקרחתו של אדון ונטורה ומידיו המושחרות.

כעבור שעה, או שעתיים, כשגבר עלי הרעב, הייתי חומק חזרה לגן,

אוכל ארוחת עשר, וממשיך בשגרה המייגעת של מגדלי הקוביות של גן זהבה.

יכול הייתי להמשיך כך עד עצם היום הזה, אלא שאינה המקרה ודודי בני,

לו היה טוסטוס כחול, הגיע באחד  הימים לתקן את טוסטוסו,

ולפליאתו הוא רואה אותי, האחיין היקיר יושב בצד ומתבונן.

החזיק בידי, קנה לי צעצוע קטן בקיוסק הסמוך, והחזיר אותי לבית הסוהר.

מאז רק חלמתי על ונטורה, ועל כך שעוד יהיה לי אופנוע ביום מן הימים.

חלפו כעשרים שנה ואני סטודנט באוניברסיטה.

סיפרתי לאבי - הריני כפרת משכבו, על רצוני לקנות קטנוע,

כך שאוכל להגיע בקלות ללימודים.

לא חלפו יותר מיומיים, וברשותי היו מפתחות של חיפושית קטנה וחמודה

ששירתה אותי עוד שנים רבות.

והחלום? נגוז...לבינתיים...

חלפו עוד כעשרים שנה,

אבי נפטר ואני החלטתי לעשות מעשה ולהגשים את החלום.

כל כך הרבה חלומות היו לנו שנמצאים היום במחסן, עצובים ומיותמים.

חלקם מאובקים, חלקם סדוקים וחלקם פשוט מנופצים לרסיסים.

אמרתי בליבי, "אם לא עכשיו, אימתי?"

לפני כשבועיים ניגשתי לטסט, עשיתי שמיניות ומלבנים לשביעות רצונו

של הבוחן והיום קיבלתי את הרשיון.

תגידו משוגע, תגידו לא נורמלי, תגידו מה שתרצו,

אבל אני יודע דבר אחד,

חלומות צריך להגשים...

וגם להשאר אחר כך בחיים...