בהמשך לפוסט הקודם שלי כמובטח, חוויות מההופעה שכה ציפיתי לה ************************************************************************************************************************ אז למה בעצם התכוונתי בכותרת? אני בטוחה שכולנו עברנו את זה... גם לפני שעושים סקס בפעם הראשונה שומעים על זה, רואים את זה, חושבים על זה, אבל הכל בא ממקור חיצוני ומזין אותנו בציפיות מסויימות. והנה מגיע הרגע, ובמקום זיקוקים ושירת מקהלה אופראית ברקע אנחנו מקבלים משהו שונה לגמרי, שאולי לא מרעיד את עולמנו ברמה המיידית, אבל בהחלט משנה אותנו. החוויה שלי עם דפש היתה בדיוק כזו. אחרי ההייפ התקשורתי המאסיבי, הכתבות הבלתי נגמרות של כל אוהבי ושונאי ומחבבי ומביני דפש, הסיקור החדשותי, הבלוגים, הציפיות וההשערות...נשארתי עם הדבר עצמו,שאולי לא היה הארוע המכונן ביותר בחיי אבל היה שווה כל רגע.
זה התחיל בהמתנה הארוכה והמייגעת שלפני. קניון איילון לבש כולו דפש (המעריצים הסתובבו שם לפני ההופעה). לאחר מכן חיכינו כשעה בשער, כבר אפשר היה להרגיש את המתח שנבנה, אחרי שהכניסו את כולם התחילה הריצה המטורפת והדחיפות שדי הלחיצו אותי, אבל בסופו של דבר ייגענו ומצאנו את עצמנו ממש קרוב לבמה. בהופעת החימום של טרי פויזון לא הטרחנו את עצמנו לקום, ידענו שווה לשמור את האנרגיה, בהופעה של היה יה יהז החלטנו לחלוק להם כבוד ולעמוד על הרגליים מה שהתברר כטעות די מרה בהתחשב בעובדה שזה נראה כמו נצח מתמשך ולמרות היותה של הזמרת פרפורמרית מעולה , לא הכרנו אף שיר ולא ממש חיבבנו את מה ששמענו. בסופו של דבר אחרי שעות ארוכות ארוכות הגיע הרגע.. והנה מרטין דייב ואנדי עולים לבמה, ונחשו מה...אני נשארתי בחיים. בהופעה היו כמה רגעי שיא, wrong היה מעולה ולו רק בגלל הוידיאו-ארט שישב איתו כל כך יפה (בשאר השירים הוא הותיר פחות רושם). כמובן שהלהיטים הגדולים היו מדהימים ולו רק בגלל האנרגיה האדירה של הקהל, צרחתי כמו מטורפת יחד עם כולם ואהבתי כל רגע. אבל מי שבאמת ריגש אותי היה מרטין, ששר לנו את question of lust בצורה הכי אינטימית שיש, היה בזה משהו מאוד יפה ואמיתי (במיוחד כשהוא הוציא לשון לקהל). מאוחר יותר הוא אמר לנו "אתם מכירים אותנו יותר טוב משאנחנו מכירים את עצמנו אז אתם בטח יודעים שלדייב היה אתמול יום הולדת, בואו נשיר לו ביחד יום הולדת שמח" (באנגלית עם מבטא בריטי מושלם כמובן), זה היה כל כך מגניב ולו רק בגלל שבאופן כללי הם לא מרבים לדבר על הבמה, היתה תחושה שאיכשהו אנחנו מיוחדים,אז כמובן שנענינו לבקשתו. בסופו של דבר למרות שזה לא היה פלייליסט חלומותיי, קהל חלומותיי או אצטדיון חלומותיי, אני לוקחת מההופעה הזו את כל הרגעים הכי טובים, אני זכיתי לראות אותם ולעשות אירובי עם דייב (תנועות הידיים הידועות ב never let me down again), אני יכולה למות בשקט :-). כמובן שהרגשתי שהכל נגמר מהר מדי, ומה שבאמת הדהים אותי זה שהרעב, הצמא וכאבי התופת ברגליים נעלמו כליל למשך שעתיים וחזרו רק בסיום ההופעה.
שיהיה לכולם המשך שבוע מוצלח!
אנה המדופשת. |