ממש מזעזע , בודאי יש סידרה של נסיבות אשר גורמות לזה , בראש וראשונה יש כנראה יכולת הסתגלות נמוכה לחיים , אולי גם דכאונות אשר מוסיפים לחוסר הבטחון והערך העצמי , יש לקוות שמישהו יעזור לבחור במצב זה. אונ חברה אטומה אשר סוגדת לאינדבידואל ולהצחה בלבד , הדולאר הוא המלך , אין משפחה מורחבת אין משענת חברתית או משפחתית , חבל מאוד.

קשה לשמוע את המילים האלה בכלל. ודאי ממשהו שאתה מכיר . אינני איש מקצוע אבל אדם זה זקוק לעניות דעתי להרבה הרבה חום ואהבה. ככלל אני חושב שהרבה פעמים תחושות כאלה נמצאות אצל אנשים , לא תמיד הם מדברים , לא תמיד ניתן לדעת. כאשר אדם כזה מגיע ואומר את אשר בלבו חובה להיות עבורו שם .

צטט: אורית גפני 2009-05-11 22:59:19

אויש... זה קשה... כמה מבינה אותך....:(

מעבר לאנשי מקצוע...

זה....

הקשיב...

להיות שם בשבילו... עד כמה שאפשר...

להרעיף אהבה כמה שאפשר..
לעודד.. ולתמוך...

 

לשמור על אופטימיות

 

אכן חברה יקרה

כמובן לקבל עזרה מאנשי מקצוע

אבל להיות כל הזמן אוהבת מחבקת

כסלע  של ביטחון ואהבה

קראתי את הפוסט הכל כך קשה ועצוב.

קראתי את כל התגובות.

מביניהן אמרו לך הרבה עצות חכמות.

---

העניין הוא שאף אחד לא יכול לתת לך "פתרון בית ספר".

כי,

אין כזה למצב כזה.

אין כאן את כל הפרטים והנסיבות,

רק מה שאת בחרת לספר לנו.

---

לכן, אני חושבת שייעוץ אמיתי זה לא אחראי

לתת לנוכח אינפורמציה חלקית,

במיוחד בנושא כל כך קשה ורגיש.

---

מדובר כאן בענייני חיים ומוות.

אסור להקל ראש.

---

מסוכן לקחת על עצמנו לייעץ לך,

או לך לייעץ למישהו במצב כזה.

---

אני סבורה שחברים או בני משפחה,

יכולים לתת אמפטיה, חיבוק ותמיכה.

אבל אם העניינים ממש חמורים,

זה בפרוש לא מספיק.

עזרה מקצועית היא הכרחית.

צריך לשלב מכל הכיוונים.

יש דבר אחד בטוח בחיים - שום דבר לא ידוע,

מה מה שיש היום - מחר יכול להעלם מה שאין יכול להגיע. אין אף אחד שיודע מה יקרה בעוד שעה פה שם ובכל מקום אחר בעולם.הפתעות מחכות בפינות לטובה ולרעה ומי שאמר שפעם למעלה ופעם למטה ושהגלגל מסתובב ועוד ועוד - הוא גאון והכל נכון....

על כן...אני הייתי מנסה קודם לגרום להבין שהחיים זה לא משהו סטטי ושאם היום רע מחר יכול להיות טוב, ואם אין חברים אז מחר הוא יכול לפגוש את האחד שיהיה החבר הכי טוב בחיים...

בקיצור אם הוא רוצה למות הרי שאין הוא מאמין שמשהו יכול להשתנות בחייו לכן יש לתת לו כמה שיותר דוגמאות וסיפורים של חיים המשתנים כהרף עין - ואת זה יש ללא סוף.

בע"ה....

 

 

הרב שלי אומר...

 

אין דג בלי עצמות...

אין אדם בלי צרות...

 

....

 

נשמע מוכר...!

 

 

 

 

מכל מקום תודה רבה לך יקרה....

וחג שמח....*

 

 

 

אה...

ושיקום האחד שלא חשב..לפחות פעם אחת

למה הזמינו אותו בכלל לפה?

או מי ביקש את אישורו?..

שיקום!

בוקר טוב פרח..

וואוווו.. על הבוקר מישהו מיואש?

אני תמיד הייתי אומרת..

"לא נורא...

החיים הם לא לכל החיים..

בסוף הם עוברים..

וניגמרים..

החיים הם בדיוק כמו תנועת החיים

של הטבע..

פעם למעלה..

עם תחושות חיות וחיוניות..

ופעם למטה בתחושה

רגע? מה אני עושה פה?

מישהו שאל אותי?

למי אין את זה בחיים.. שירים יד..

טיפול?

החיים מלמדים אותך הרבה יותר מהר על החיים.. מאשר שכיבה על כורסת הפסיכולוג..

ו500 שקל פחות בכיס..

ניראה לי שחיבוק תמיד עוזר..!

ולך אהובה על שהבאת את פני הדברים לכאן..

תודה

מצרפת סיפור אמיתי שקרא בשבוע שעבר ועוסק באותו נושא

http://cafe.themarker.com/view.php?t=1027679

 

שבוע טוב

נכון שיש אנשי מקצוע

אבל הם שם רק כשעה בשבוע

 

זו זעקה לתשומת לב

ואת זה הוא אמור לקבל.

לתת לו מקום, לשפוך הכל

בלי תחושת עלבון ופחד

רק להיות שם בשקט ולהקשיב.

לתת הרגשה שיש לו מקום בטוח

 

אני לא חושבת שיש מקום לענות לו

או להוכיח אותו

מילים קשות ולא נקלטות בקלות ...

נולדתי אופטימי וכנראה כך אשאר ... אין מה לעשות הקשיים בחיים נועדו רק לחזק אותנו לא לעצור אותנו

מה לעשות ? מתמודדים לא מתייאשים

כשדלת נסגרת שתיים אחרות נפתחות ... קצת סבלנות ומחשבה חיובית

חיבוק

(*)

שלום פרח ,

קראתי את הפוסט וכן חלק גדול מהתגובות,

התגובות של "כותב בקפה" ושל חברתי "גילוש"

הן התגובות שאני רוצה להתיחס אליהן ולאמץ..

 

כשאני נתקל באמירות כאלו של אנשים שנמצאים

בתקופות משבר בחייהם,

 

אני באמת, מעבר להקשבה אני מעמת את האיש עם המציאות

בשיטת "האמפטיה והתוכחה" כלומר מצד אחד אני מבין, מחבק, מקשיב 

ומצד שני אני יכול "לגעור" בו על האופן שהוא בוחר לראות את החיים,

וכך בהליכה על הציר הזה,  הלוך ושוב,

אני מנסה להראות לו דרכים נוספות,

במקרים רבים זה עובד.

 

ומצד שני אני קורא את התגובה של גילוש וחושב

שאים זה לא הבן שלך/ האח שלך, או משהו קרוב מאוד   

 

אולי היא צודקת

 

שבת טובה

עמי*

קשה.

ברור שתמיכה והקשבה יכולים לעזור.

אבל לא רק..כשמגיעים למצב שהמילים שנאמרות הן כל כך סופיות וקשות..חייבים עזרה מאיש מקצוע.

בחיים יש הכל

גם את הטוב וגם את השונה

תודה לכם על התגובות 

 

 

מילים קשות..

 

רצוי להיות שם ולעזור

מילה טובה

חיבוק

עידוד..

 

המון שיחות נפש לגעת בשורש העיניין...

 

 

ולא להתייאש..!

 

רק טוב..

קשה להכיל מלים כואבות,

אבל צריך לתת להם לצאת,

להקשיב ולתת להם לצאת

לתת לסיפור התחושות לצאת,

הייתי אומרת לו שלהתאבד זה פתרון סופי לבעייה זמנית ומנסה לקחת אותו לעזרה אצל אנשי מקצוע.

אומרת שגם כשהכל שחור וחשוך - תמיד עליו לדמיין את האור בקצה המנהרה.

נותנת לו לקרוא ספרים על רוגע ומדיטציה שירגיעו לו את הקולות בראש.

לוקחת אותו להליכות של 5-6 ק"מ כל יום עם מוסיקה שהוא אוהב באוזניים (לא מוסיקה שמדכאת אותו)..

לוקחת אותו לים האינסופי ויושבת איתו על החול, מראה לו שהחיים הרבה יותר גדולים והרבה יותר מורכבים מהכאן והעכשיו שלו...

ועוד הרבה.

אולי כדאי לבדוק יותר לעומק את שורש התחושות העצובות הללו...

חושבת שהייתי פונה לסיוע מקצועי לבחון

האם מדובר במשהו קליני? אם זה רק שלב בגיל הנעורים?

* וחיבוק גדולים לחיזוק!

כשכתבתי את הפוסט לא הייתי בטוחה איך תגיבו

אני שמחה שיש כאלה שבאו קראו וכן הגיבו בדרך הכי כנה והכי אמיתית.

אני יודעת שהמצב הוא מוכר בהרבה בתים

ואני גם יודעת שלא כל כך פשוט לבוא ולשתף אחרים במה שהכי כואב.

תודה לכם על כל התגובות

היחס והאכפתיות

ותודה שאתם כאן כשהכי זקוקים לכם.

לשחרר את העצב והכאב על נייר - פשוט לכתוב להיות כל הזמן בעשיה. ג'וגינג, סידור החדר וניקיון, חוגים וכד' להתנדב בארגון שבו הנתינה תמלא את הנפש בהצלחה www.1jr.co.il

וואו, לא פשוט

קשה, אני חווה זאת לא פעם במינונים כאלה ואחרים - כשזה בעבודה זה קל יותר

כשזה אישי זה קשה הרבה יותר.

 

עצה אחת שאני יכול לספק (ללא קשר לכל הפרטים שאין לי)

במצבים כאלה תחושת הנמצא בסיטואציה הינה של חוסר אונים

נטייתו לגרום גם לשאר לחוש חסרי אונים מולו

הדבר רק מעצים את התחושה שלו, לכן החשוב שאת כנמצאת עימו

שלא תיכנסי למלכודת הזו.

אלא הם חייו, יתכן שהוא זקוק לסיוע, בטוח שהוא זקוק לאוזן קשבת,

אבל רק הוא יכול להוציא את עצמו משם.

החזיקי מעמד

תלוי עד כמה הדיכאון הזה קשה. לפעמים ההתחלה היא תרופתית ואי אפשר להתחמק מזה.

אחרי כן צריך להתחיל לדבר ולעשות. לשם כל הוא צריך להיות במצב של הקשבה, אמיתית וזה מה שהתרופות יכולות לתת. עם הזמן המינון יורד, הדיבורים משפיעים על המעשים והדיכאון מתחלף ונמצא בשליטה עצמית.

צטט: נ.י.ל.י 2009-05-12 09:17:08

לי לא היתה בעיה

הייתי פשוט מצטרפת אליו

זורמת איתו

מסירה בדרך מכשולים

ומראה לו שהחיים מלאים

במהמורות אך גם בנופים נפלאים

לא פעם זה קורה לי עם צעירים

וזו דרכי להראות להם

שהחיים מלאים בצבעים

פעם קודרים ובשניה מרהיבים

 

תשובה מטומטמת וחסרת אחריות.

"לי לא היתה בעיה" "זורמת איתו"

נו באמת?

כנראה שלא חווית מצב כזה ועל כן את פותרת את זה בקלישאות ניו אייג'יות "החיים מלאים צבעים"

 

איזה צבע בדיוק ראית בתוכן ההודעה מלבד שחור?

זה רק מה שמוכיח לי שאת לא יכולה להתמודד עם הבעיה

ורק איש מקצוע יוכל לפתור את זה.

 

ולהבא... קצת טאקט וצניעות לא תזיק ! 

 

לשכנע אותו כמה שיותר מהר לפגוש פסיכיאטר שירשום כדורים מתאימים. במצב קיצוני כזה רק כדורים יכולים לעזור. הכדורים לא יפתרו את הבעיה אבל הם יתנו לו כוח להתמודד עם הדברים. 

מה שבטוח שלך אין את הכלים לעזור ועל כן יש לפנות לאיש מקצוע לפני שיהיה מאוחר מדי.

לי לא היתה בעיה

הייתי פשוט מצטרפת אליו

זורמת איתו

מסירה בדרך מכשולים

ומראה לו שהחיים מלאים

במהמורות אך גם בנופים נפלאים

לא פעם זה קורה לי עם צעירים

וזו דרכי להראות להם

שהחיים מלאים בצבעים

פעם קודרים ובשניה מרהיבים

מחבק מחבק

ועוד טיפה מקווצצ עם חיבוק,

לכל אחד "מאיתנו"

יש מקום  "כאן"

צריך "להדליק" לאותו בחור

את "ניצוצ החיים" שאבד לו במהלך דרכו,

לתת לו יד וללכת איתו,

לתת לו שוב

את ההרגשה שהוא לא לבד.....

ולמרות "הקושי",זה אפשרי.

שתי סטירות ומאפסים אותו.

 

עכשיו קצת יותר רצינות.

לבחור יש בעיה שמעיקה עליו

צריך להגיע לשורש הבעיה

ולפתור אותה פרטנית

אם לא מצליחים יש להעזר בבעל מקצוע.

סימפטיה, חיבוק, עידוד זה נחמד

אבל לא עוזר.

זה כנראה כן שייך לאנשי מקצוע

 

אבל יתכן שזה ביטוי לחוסר תשומת-לב (לא מאשים איש, כי זה צורך אינבידואלי)

 

אבל עם או בלי אנשי מקצוע, הוא בטח זקוק לאהבה, הקשבה, חיבוק ומישהו שיראה לו שהחיים מורכסים מחצי כוס ריקה (אמנם), אבל לא לשכוח את החצי המלא.

והכי חשוב לרכז את המחשבות וההתיחסות בחצי המלא.

 

אבל איך בדיוק עושים את זה, זה כנראה בכל זאת עניין של איש מקצוע....

 

כל טוב..

אם אני לא טועה,

זאת כבר הפעם השניה שזה עולה, לא?

התחושות האלה אכן קשות.

תבדקי אם לא עושים עליך מניפולציה

שסוחטת אותך רגשית.

זה מצב שדורש המון אנרגיות,

סבלנות ורצון לעזור.

לעיתים אנחנו באים ממקום טיפולי

למרות שאין לנו את הכלים לכך,

לעיתים, חברות טובה ובעיקר עשייה

אינטנסיבית יכולות לעזור יותר מכל,

לעיתים, הזמן עושה את שלו

ולעיתים, הפרה רוצה להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק.

אם חשוב לך, היי שם.

פרח יקירתי

אחד הפתרונות - להמצא תמיד בקרבתו...

לעודד אותו לדבר על "הכל"..

לחבק להקשיב..

תמיד ימצא מה לומר

חשוב קודם לתת תחושה של איכפתיות

של לא "לבד"

ואחר כך להעזר במומחים במידת הצורך

יום שקט ורגוע ובשורות טובות

מזי

התשובה ממש לא פשוטה

המון תלוי בקרבה אליו, בקשר שקיים או שלא.

אם לא קיים קשר ממש קשה לתת לו להאמין בך עכשיו,

אם קיים קשר הייתי מגביר אותו ונותן לו תחושת שייכות, זה כנראה הדבר שחסר לו יותר מכל.

אחרי כן להקשיב, להקשיב, להקשיב לחבק ולחזק.

הוא חייב חיזוק חום ושייכות.

ככה על קצה המזלג אני הייתי נוהג.

מקווה שעזרתי

ראשית לפני שבכלל מגיבים, פשוט מקשיבים.לעיתים אדם לא מחפש פתרונות אלא אמפטיה ואוזן קשבת.

(וזאת אולי הסיבה שהוא בחר להשתמש ב"גישת הקורבן" כדי שיקשיבו ויתמכו בו).

לאחר מכן מאירים לו את המציאות ופוקחים את עינייו בעדינות.לדוגמא: אפשר לציין שזה לא מדוייק שאין לו אף אחד בעולם,

עצם זה שאת שם בשבילו זה המון. (במיוחד שאת מעלה את השאלה,דבר זה רק ממחיש כמה הוא יקר לך).

לאחר מכן מתייעצים איתו ומבררים מה יהיה נכון עבורו. לאוו דווקא להעלות פתרונות, אלא לתת לו את האפשרויות לבחון מה יכול לגרום לדברים להשתנות. לאחר שהוא מעלה פתרונות אז לבחון יחדיו איך ניתן להגשימם צעד אחר צעד.

ואני רוצה שאת תזכרי שכולנו עוברים תקופות קשות ופחות נעימות בחיינו, זה נורמאלי, לא נעים לשמוע תחושות קשות מהסובבים אותנו, אך מאידך גם לא צריך לחשוש מכך.

סמוך ובטוח שעם תמיכתך הוא יעבור את זה ויחווה תחושות אחרות לחלוטין.

אויש... זה קשה... כמה מבינה אותך....:(

מעבר לאנשי מקצוע...

זה....

הקשיב...

להיות שם בשבילו... עד כמה שאפשר...

להרעיף אהבה כמה שאפשר..
לעודד.. ולתמוך...

 

לשמור על אופטימיות